הן שמה כשמי

שמה כשמי, איני יודעת אם זה עדיין שמה. תלמידה זעירה מיבשת שחורה, שהייתה ונעלמה. הילדים אמרו לי היום שלפני מספר ימים היא טסה לקנדה. במשך כחצי שנה, לא הביאה ספרי לימוד, ולמדה תוך הקשבה בלבד, למרות הקושי, ידעה לענות על כל שאלה, רוב בני כיתתה פיגרו הרבה אחריה, חיבבתי אותה, יותר מכולן,שאר הבנות נראו כבויות לידה, תוסיפו את העובדה שהוריה הדביקו לה לה שם שזהה לזה שלי, הם פעלו כך על מנת שלא תחוש כאן שונה, כך הסבירה לי אחת המורות, אולי גם הבחנתי, איך לא בחכמתה, אותה טבלה באופטימיות, נצבט לבי בגעגוע לא מובן, נפרדה מכולם, חוץ ממני, נכון, אני שרואה אותה ארבעים וחמש דקות בשבוע, וגם זה בקושי,לא יכולה לבקש יותר מזה, ובכל עגמומיות אפפה אותי, משהו בנימי נשמתי נכרך אחריה, מהרגע הראשון בו נפגשנו, עוד בטרם הפנמתי את נוכחותה המאירה, עתה היא עשתה צעד מוכתב, היא זו שהתקפלה מכאן, לא סתם הוריה לא קנו לה ספרי לימוד, מבחינתם היה כאן עיכוב, אך לבסוף המעשה נעשה, נשמה זעירה, תחת איזה מתח חייתה כל אותה התקופה בה ידעה שהקרקע תחתיה לא בטוחה. אישית ,כאב לי על כך ששוב תאלץ לאמץ שם אחר, שפה שונה, חרה לי על גורלם של ילדים רכים יעברו טלטלות, גורל שאף פעם לא תוכל להבטיח אותו בשום אמצעי שהוא, בגלל אוסף סיבות בלתי אפשרי לחיזוי, גורל שנובע מכך שכל הצדדים צודקים לכאורה, והעוול כבר נעשה, אולי בכלל לפני שנולדה, ניסיתי להתעודד, וחשבתי שעם השכל שלה, אולי בזכות כל הצער הזה תכתוב פעם ספר מפעים, ולוואי ותציין אותי בפסקה, אם תזכור אותי בכלל. הילדים היו עצובים, הביעו יגונם בקול נכים, נסעה לעולמים, הם אמרו, אולי, אולי תבוא לבקר, הביעו תקוה. אין מאבקים צודקים כשמדובר בילדים, כך חשבתי, אני יש לי דעות מגובשות על כל נושא, ואז מגיח ילד מאי שם, וממוסס לי את כולן. ככה זה. כותבים לא אמורים לנהל מדינה. רק להיות ברשות לבם ובמקרי שלי גם אמונתם.