בננות - בלוגים / / טוב לב שנמס בשמש
תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.    ---------------------------------------------------------------------------------------.    

טוב לב שנמס בשמש

 

 

 

Normal
0

false
false
false

EN-US
X-NONE
HE

MicrosoftInternetExplorer4

 טוב לב הפך להיות נדיר במחוזנו, אולי שאולי זה גוש דם המבהיל והעשן. בכל אופן במקום בו אדם דבוק לחברו באמצעות מכשיר האיפון תתקשה למצוא ואהבת לרעך כמוך, בעיקר אם הוא בשר וכליות. זכר ונקבה ברא אותם.

 

בכך נוכחתי לגלות יומיים בדיוק עם חברתי, שאין בינה לבין השני כל מחיצה, בכל רגע נתון היא לשה את רצונותיך והופכת אותן לשלה, מצמצמת עצמה  בהומור שאופייני לה, היא הופכת כל אי נוחות לבדיחה,  ומאידך מתקשה לתבוע משהו משמעותי עבור עצמה. זהו אופייה, כך חונכה, חינוך שכבר לא מקבלים היום כי הוא לא בדיוק מקדם. אך היא תקועה בעברה וממאנת לקבל את השינוי.  ולכן נדהמה  שהמציאות הישראלית לא התביישה במעשיה והתפשטה מכל נורמה מוסרנית. הנה היא טובת הלב עמדה במעבר החצייה שעה שרכבה סירב להישמע לה. כאמור נתקענו ברכבה, המנוע דמם, שעת צהריים לחה ובוערת, ואיש לא נאות לעצור ולסייע לנו. שתי נשים אחת שקועה עמוק בגיל העמידה, שנייה מתברברת איתו, חזותן אינה מגרה מספיק על מנת לעניין את הגבר הישראלי המצוי, רק נשים באו לעזרנו אולם אנו נשיות וענוגות שכמותנו, מוגבלות על ידי הבריאה בכבודה ובעצמה, נזקקנו לנוכחות גברית שתדחוף את הרכב וזו עשתה פרצוף עסוק ונעה לדרכה.

 

אחת הבחורות הצעירות קיללה " הלוואי וייפול על כל הנהגים כאן אטום." חברתי היסתה אותה . השמש הוסיפה להבעית ולהבריח. לב העיר ופני האנשים שוממים כפני הערבה.

 

אכן כאישה מאמינה אכן אף שותפה לידיעה שקצת אהבת חינם תרחיק מאיתנו את הרודן האירני, והבחורה שיצאה מרכבה ועשתה כמיטב יכולתה(הייתה לה חזות בריונית)  ולא נראתה שומרת מצוות מבינה את זה בתת מודע קולקטיבי יהודי. גבר אחד כן חילץ אותנו מהצרה וזה היה בעלה של חברתי שאחרי שמצאנו נייד פועל, כן הנייד המתוכנת נשכח בבית חברתי, חש ממשרדו שנמצא בעיר אחרת על מנת להציל את המצב. מה רצינו הצלה? היה שם דב? אריה רעב חפץ לטרוף את הנוסעים האוימים? לא זה היה רכב שהושבת בשל כוחות מוגבלים וטכנולוגים, זה הכל.

 

לא אשכח את מבטי הנהגים שהביעו תיעוב חודר, ואת הקללות שסיננו לעברנו. רק לפני שנים רבות נסעתי עם אבי, חזרנו מחוף הים, ולפתע תקלה, אבי פער  את מכסה המנוע,  ולא היה אדם שחלף על פנינו מבלי לעצור ולתת יד. אך הזמנים השתנו, ועלי להפנים זאת.   

 

זה בגלל האיפון, הפיס בוק, התרבות המערבית, קשה היה לי שלא לחשוב כך. מצטערת. פעם כשאדם שיבח את עצמו זה היה מביך. כיום זה הכרחי ויחצני. נכון שאפשר להרבות צדקה גם דרך הפיס בוק. אבל זו לא צדקה שאתה חש אותה, שמאמצת את גידיך,מערערת את שלוותך, גורמת לך חוסר מנוח, מאבק בין טוב לרע. סבי עליו השלום נהג לספר איך בעיירה בו גדל חיפשו בנרות אורחים לשבת ובארץ הקודש איש איש על ביתו. בימי מלחמת העולם הראשונה אמו של סבי התחלקה בסיר המרק שלה עם אורחים רבים, זאת למרות שבעלה נלחם בחזית והיא הפכה למפרנסת יחידה של משפחה מרובת ילדים. רחקנו. כן. מי צריך מלחמה, אימה, פחד, רעידות אדמה שיחלצו אותנו מהנוחות, ובכל זאת?

 

למה אני מתכוונת? כשקראתי את הספר על הרבנית קניבסקי עליה השלום הבנתי ושמתי דברים על דיוקם. הנה אישה שתקומם רבות, למרות שכבר אינה בין החיים, אישה ששירתה את בעלה וילדיה ללא לאות והפסקה, כל ענין האסרטיביות היה זר לה לחלוטין, כל הליכותיה חיל ורעדה, אישה שהסכימה להיות אסקופה נדרסת של  אורחי ביתה. הרבה פעמים מתואר בספר, איך עוברי אורח מזדמנים שביקשו ממנה סעד, רהבתנים חסרי בושה השפילו אותה והיא בלעה את העלבון והבליגה.

 

כמה טוב גמלה עם האחרים, וכמה מעט בקשה בתמורה. כל כספה חילקה לעניים ונצרכים, הם היו קונים במכולת על חשבונה, בלי לדעת . ומעבר לכך לא הייתה לה דקה משלה, היא שירתה את כל מי שהתדפק על דלתה וניסתה להשיג עבורו את כל מבוקשו. שמחתו הפכה לשמחתה. כל ימיה ולילותיה הפכו קודש לזולת. והזולת היה שומר מצוות או לא, היא לא הבדילה. בייתה המה כל שעות היממה.

 

היא לא פעלה באמצעות פיס בוק, למעשה כמוני כרגע ( ולא מבחירה), אפילו לא היה לה קו טלפון פעיל בביתה, ואם רצה לדבר שיחה טלפונית עשתה זאת באמצעות נייד של מבקר, או חשה לתא טלפון ציבורי. כל המותרות היו זרים לה. התנור הביתי מיושן, האריחים הסדוקים שהוחלפו לא תאמו את כל הריצוף אך היא מיאנה לשדרג את מטבחה. וכך בדירה צנועה והומה התרוצצה והאירה פנים בלי הפוגה.  

 

קראתי ובכיתי, כי אי אפשר להגיע לדרגה כזו. אבל אין ספק שהצורך להתקרב אליה במעט, שולל את כל מה שאנו נאחזים בו בדורנו אנו. כולל הכל.

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
mso-style-qformat:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin-top:0cm;
mso-para-margin-right:0cm;
mso-para-margin-bottom:10.0pt;
mso-para-margin-left:0cm;
line-height:115%;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:11.0pt;
font-family:"Calibri","sans-serif";
mso-ascii-font-family:Calibri;
mso-ascii-theme-font:minor-latin;
mso-fareast-font-family:"Times New Roman";
mso-fareast-theme-font:minor-fareast;
mso-hansi-font-family:Calibri;
mso-hansi-theme-font:minor-latin;}

 ———————-

עכשיו כשאני חושבת על כך, אולי עלי לדון את המתעלמים ממצוקות הזולת, לכף זכות ברוח רבי לוי מברידיצ'ב שיום פטירתו חל היום ואני מאד קרובה אליו, מי שרוצה יכול לקרוא על זה בפוסט על אומן.וגם כתבתי עליו סיפור שטרם פורסם.

במצב של היום ששונה מאז, על האדם לעבוד כפליים כדי להביט על העולם בראייה המסנגרת של סנגורם של ישראל. ובנוסף, הרי די ברור, דווקא כיום, שבזכות צדיקים נסתרים, נוכחים. בשמיים ובארץ אנו חיים ונושמים כאן.

 

 

 

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת