יובל לבית צבי

אולי שלחו לי הזמנה.

ואולי לא. הרי מכאן אני לא מפסיקה לגנות את המוסד הזה, אז אם זה גונב לאוזנם של האחראים הם כבר הבינו שאין להם מה לשלוח לי הזמנות.

 איך שגלגל מסתובב לו.

או שפשוט ביוזמת צור קשר שהם פעם שלחו לי, אף פעם לא מלאתי פרטים.
 
בכל אופן, הפעם האחרונה בה בקרתי במוסד הזה, היתה באיזו אזכרה המונית שהם ארגנו לבמאית האהובה עלי מכל, ניקול קאסל.

ואז הרגשתי, מה לעשות, שיש דבר כזה " דת התיאטרון".

שמחתי להיות באזכרה כי היא אפשרה לי לבכות ובקול ואז מישהי העבירה לי טישו, נו עם ישראל הוא תמיד אחד. וגם לפגוש כמה חברים ותיקים, אך מעבר לזה היה לי ברור שאני מעדיפה רב הכי פאנט בעיניי החילוני המתבונן, על אוסף הדמויות המרוצות שהתרוצצו על הבמה.

מרוצות מידי, מה לעשות. כאילו שיש כאן הבטחה למשהו שקיים רק בחלל החיצון. 

ובכל זאת, ניקול קאסל הייתה אשה שלימדה אותי המון, אפילו בכל הנוגע לכתיבה.

אביה היה הכותב הידוע ג'וזף קאסל שכתב את התסריט לסרט " עוברת אורח בסאן סוסי" בו ככבה רומי שניידר ותאמינו לי, שהיא בניגוד לאוסף המנופחים מעולם לא אמרה על זה מילה.