בננות - בלוגים / אביטל קשת / ער"ן-מישהו לדבר איתו
תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.    ---------------------------------------------------------------------------------------.    

ער"ן-מישהו לדבר איתו

 

 

                                                     אוריה באר

40 שנה לער"ן או – זוג המייסדים זסלני שנשכח

בימים אלה חגגנו כולנו בארץ את מלאות ארבעים שנה לייסודו של ארגון ער"ן – עזרה רפואית נפשית. לכאורה הכול בסדר, ויש מקום לברך על קיומו של מוסד חשוב זה. דא עקא, שהחוגגים למיניהם, לרבות אנשי התקשורת,  שדרנים, עיתונאים, וכל כיוצא בכך, שכחו להזכיר ולו במלה אחת, את מייסדת הארגון, הלא היא גברת מריה ברטה זסלני מירושלים. לה מגיע הקרדיט הראשון. אבל כנהוג במקומותינו, מתהדרים כיום דוקטורים ופרופסורים למיניהם בנוצות לא להם. עד כמה שידיעתי מגעת, לא טרח איש להזכיר ולו במילה אחת את הגברת זסלני ואת בעלה ד"ר אריה זסלני. אעשה זאת אני לזיכרה ולזיכרו.

ד"ר אריה זסלני נולד בירושלים למשפחה מכובדת  בשנות העשרה של המאה שעברה. כבר בגיל צעיר גילה עניין ברפואה, ובתחילת שנות השלושים שלחו אותו הוריו לפירנצה ללמוד רפואה בפקולטה לרפואה במקום. במהלך לימודיו התוודע הצעיר לבחורה צעירה יפהפייה בת למשפחה יהודיה מיוחסת. אך אליה וקוץ בה. הנערה, מריה ברטה שמה, היתה נכת רגליים קשה, שהסתייעה בהליכה בזוג קביים, התקשתה בתנועה ונעה באיטיות. נכות קשה זו היתה תוצאת מחלת הפוליו, בה לקתה בילדותה. אך מחלה זו לא הרתיעה את הצעיר האוהב. הוא ידע שמריה ברטה לעולם לא תוכל ללדת. הוא ידע שהיא תהיה מוגבלת כל חייה, אך הוא התאהב ביופייה, בפקחותה הרבה, ביזמתה ובשכלה החריף. וכך, בשנת 1937, ולאחר שסיים את חוק לימודי הרפואה באיטליה, נשא אותה לאישה בבית הכנסת הגדול בפירנצה, להפתעתם של רבים. הורי אשתי, הרב ד"ר חנן לרמן ואשתו, ד"ר גרצייאלה לרמן, נכחו בטקס הנישואין הלא רגיל.

הזוג חזר לארץ ישראל של אותם ימים והשתקע בירושלים. שם החל ד"ר זסלני את עבודתו. אך לא איש כמוהו ישקוט על שמריו. כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, התנדב הדוקטור הצעיר לשרת בצבא הבריטי, עד מהרה, נשלח לשרת כרופא גדודי באחת החטיבות של מונטגומרי, בחזית המערבית בלוב.

ומה עם מריה ברטה אשתו? "אני מצטרפת אל בעלי," הכריזה האישה המפתיעה, כשעמדה בתקיפות מול קצין הגיוס האנגלי, במחנה סרפנד.

קצין הגיוס הבריטי לא היה יכול לעמוד בפני עקשנותה. וכך הצטרפה מריה ברטה לבעלה הרופא, וגרה עימו באוהל צבאי חשוף לרוחות המידבר בשדות הקרב בלוב, ושהתה עימו בכל אשר הלך כל ימי המלחמה.

אחרי המלחמה חזרו ד"ר זסלני ומריה ברטה לירושלים. כאן הקימו את ביתם בשכונת רחביה, ברחוב בן מימון של אותם ימים. כאן גם החל הרופא הצעיר לגלות עניין בפסיכיאטריה, שהיתה מקצוע לא מפותח ברפואה של אותם ימים ולטפל בעיקר במקרים של אנשים נואשים שרצו להתאבד.

כרגיל היתה אשתו העזר העיקרי שכנגדו. למרות שלא למדה רפואה בצורה מסודרת, היתה לה הבנה חריפה ויסודית בפסיכיאטריה. לא פעם נתנה חוות דעת מלומדות, שאפילו רופאים מומחים לא יכלו לתת.

לי עצמי היתה הזכות להכיר את בני הזוג החביבים בתחילת שנות השישים, מאחר שהורי אשתי לעתיד, מרים, הכירו את הזוג מתקופת שהותם בפירנצה לפני המלחמה, ולפני שהחלו הגזרות הקשות של מוסוליני נגד היהודים.

ד"ר זסלני התמחה בטיפול במטופלים שרצו למות, שהתייאשו מהחיים, אם מסיבות של אהבה נכזבת, כישלון בעסקים או בגידה של בן זוג. איני יודע איך בדיוק עשה זאת, אך במרבית המקרים הצליח להניא אנשים מלהתאבד, וגרם להם לחזור לחיים.

למרבה הצער, לא האריך ד"ר זסלני ימים. שנות השירות הקשה במידבר המערבי עשו את שלהן, והוא נפטר בסוף שנות השישים בדמי ימיו. אשתו מריה ברטה נטלה את הפיקוד. היא ראתה באיטליה מוסדות שבהם נותנים עזרה נפשית לאלה הרוצים ליטול נפשם בכפם ולמיואשים למיניהם, והחליטה להקים מרכז נפשי דומה בירושלים. וכך, בתחילה ובעשר אצבעות בלבד, כשרק הרעיון נישא לפניה, הקימה מטה בביתם ברחוב מימון ברחביה, ושם היו באים רופאים צעירים ומתנדבים שהבינו ברפואת הנפש, יושבים שעות ומדברים בטלפון עם אנשים מיואשים ועושים ככל יכולתם להציל את חייהם. מריה ברטה לא הסתפקה בכך, היא עשתה מסעות שכנוע  וגייסה תרומות בכל רחבי איטליה ובמקומות אחרים, למען הגשמת רעיונה. שנים לאחר מכן קיבלה על פועלה מדליה מאת נשיא המדינה דאז יצחק נבון. כמו כן קיבלה מדליה ואות הערכה בפירנצה שבאיטליה. מריה ברטה ז"ל נפטרה בבית אבות  ליד מוצא שבהרי ירושלים. מאז נשכחה מלב.

כיום יש אחד עשר מוקדים של ער"ן הפרושים בכל הארץ. מאות אנשים במצוקה פונים אליהם מדי שנה בשנה, ואחוז ההצלחה גבוה ביותר. איך אומר הפתגם: "כל המציל נפש אחת מישראל, כאילו הציל עולם ומלואו." ער"ן מציל כל שנה עשרות אם לא מאות אנשים ממוות, ועל כך יבורך. אך חבל ששכחו את הראשונים: את בני הזוג המופלא זסלני, ואת מריה ברטה הנכה היפה, שהקימה את המוסד החשוב ולחמה לקבל תקציבים ויחס נאות. על כן, במלאות ארבעים שנה לער"ן, הבה נזכור אותה ונעלה על נס את פועלה המבורך.

 

 

* * *

 

פורסם לראשונה בחדשות בן עזר

 

 

 

 

 

8 תגובות

  1. הי אביטל, יפה שהבאת, מעניין לקרוא.

  2. לבנה מושון

    כדי לסבר את האוזן: הכותב אוריה באר הוא עורך דין וסופר תל אביבי שהוציא לאור מספר ספרי פרוזה. הוא חבר ופעיל באגודת הסופרים, ופעם, מזמן, כתבנו יחד בעיתון דבר לילדים.

    • אביטל קשת

      לבנה, האם זכור לך הסיפור " העורב" שפורסם שם?

      זהו הסיפור האהוב עלי. וכמה שאני מנסה לאתרו אני מעלה חרס.

      אם יש לך את הגיליון אשמח.

      תודה על המידע.

      שבת- שלום.

  3. רונית בר-לביא

    מענין וחשוב.

    טוב שהבאת.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת