תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
אנשים שקופים הולכים בדרך. בעלי אומר שהם הולכים לקלפי ואז נספרים. מעבר לכך מי רואה אותם.
*
*
את הבחורה הרוסייה בעלת העיניים הבולטות שצרחה לבחור שישב לידה, תתקשר אלי כי קשה לי נורא. החולצה הקטנה שלה הבליטה בטן מתפקעת והג'ינס הצמוד ביקש להיצמד למישהו- משהו.
*
אחר כך פסעתי ברחובות שכולם בלוקים ושטחים עזובים ושם באחת החצרות אני חוזה תמיד אותה ועידה. אישה על סף הקשישות יושבת על ספה מרוטה לצידה ביתה המחוטטת, והדבר המנחם הוא שלראשם גג מבטון שמסתיר את קרני השמש הבוהקת.
ולאט, אבל בטוח, לקראת הצהריים הלוהטים, מצטבר שם מצבור של בני אדם, לעיתים הם שולחים ידם אל הבירה או הקלפים. אבל נראה שהצפיפות הזאת , היא ביחד, אני נבהלת, אך היא כן מנחמת אותם.
*
הם לא לבד. כי בתחנה אחרת עומדת אישה בגיל העמידה, קמטוטים דקים מעטרים את שפתה העליונה היא נראית משופמת. משויפת בזיפי החיים.
אולי היא אמא של בת שאני מכירה?
*
הערבי בקיוסק מכוון אותי לכוון הנכון, אחרי בית חב"ד תלכי ישר. וערבי נוסף מסביר לי שישר ישר הולכים ומגיעים , כל מי שעובדת שם מוכרת לו. הן תמיד שואלות אותה שאלה וממהרות לאותה מטרה. נכון? נכון אני עונה.
*
*
ורק אני יודעת שגם העובדים הכהים הלא מוכרים שלוטשים אלי עיניים רעבות, שמאיימים לחדור אל הנסתר, הם חלק מאותו קיום אכזר. זאת למרות שאני מסתתרת בין דפי הסידור, מחוברת למטפחת, משקפי השמש מכהים את הנעשה, והתפילות מרגיעות את החשש.
_
כן אומר בעלי, גם הם חלק מנוף שלא ממש מעניין מישהו. אך יצביע מתי שהוא לבחירות.
איזה שהן בחירות. שיתקימו מתי שהוא. בארץ האבות.
כשר התאור שלך נפלא אביטל