תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.    ---------------------------------------------------------------------------------------.    

באותו עניין

 

 

יכול להיות מצב בו אשה תחוש רצויה מידיי וזה יפריע לה?

על הנושא הזה דנתי עם בעלי בשיחה שנדונה בפוסט הקודם, כי בעלי טען שהחברה החרדית מדירה את האשה. ואני טענתי שמאחר והוא אינו אשה הוא לא יכול להבין מדוע אני מקבלת את זה. ומעדיפה את זה על מה שהיה לי קודם.

לכאורה ויכוח מוזר, כי העמדות שלנו היו צריכות להיות הפוכות. אבל בסופו של דבר כן הגענו לאיזו הבנה.

ואכן לצערי כך חשתי במשך שנים בעולם בו נעתי הייתי רצוייה מאד, עד כלות, מידיי, באופן די מאיים ורעבתני וחסר שליטה. מה לעשות שאין לי חזות מאיימת משהו, אני יודעת שלנשים כאלה קל יותר באקלים המקומי שלנו. מה לעשות ואני רחפנית, אבל בנוסף גם נורא אדיבה ונחמדה, דבוק בי מין חינוך ארופאי שקבלתי מהבית, בעיקר מצד סבתי, מה לעשות ובגלל מסכת התעלללויות חברתית שעברתי כילדה, לא ידעתי להיות חצופה אלא יותר להפנות תוקפנות פנימה, ואחר כך לנתח את שורשיה באיזמל חד ופוצע.

זו הייתי אני. ואני יודעת שיש עוד נשים כמונו. ואני חשתי שאני הופכת למין אוביקט לא ברור, והוטרדתי בלי סוף. ולא רק על ידי בוסים מזדמנים ( גם זה היה) בצבא למשל במשך שנה שלמה הפסקתי לתקשר עם בחורים ששירתו איתי כדי שלא יקבלו עלי  רעיונות שאינם ממין העניין. כל סוגית המתח המיני איך שתקראו לזה, הייתה לי לזרה. בסוף הדביקו לי תוית של מוזרה.

אני סבלתי מכך שחשקו בי. כן, יש דבר כזה. סבלתי מכך שלא ראו אותי, את מה שבי. שהכל היה כה חלול.  והיה והתחילו הצטלביות המבטים, ואפילו במקרה, חשתי תמיד איך מחלחל לשם רגש אשמה. (זה קרה בתקופה בה היה לי בן זוג אבל עוד הביטו בי מה לעשות  ולעיתים טעיתי והחזרתי מבט)

זה לא שלא רציתי בן זוג, להיות אהובה, את זה היה לי, אבל האוירה הכוללת הבהמית מאד איימה עלי.לעיתים היא נטעה בי ריגוש, מודה, אבל היה בו מין בלבול מר שבסופו הוביל לחוסר אונים. אני יותר מידי ישרה.  אני כותבת את זה בשם עוד נשים שאולי חשות כמוני אבל לא מעיזות לדבר בשל תקינות פמניסטית הזויה.

נחמד לי שגברים לא מסתכלים עלי כן. זה בטוח לי. לא אכפת לי לשבת בשביל זה בשורה האחרונה באולם בעל מאה מושבים.  יכול להיות שיש דרך אמצעית. צריך לחפש אותה. אני בעניין. מצד שני הייתי חייבת להעלות תחושה אישית ופרטית לגמרי שלי. אבל נראה לי שיש לה עוד חולקות, גם כאלו  שלא חיות במודעות עזה כזאת,  כאלו שלא טובעות ומטביעות על עורן כל רגע חולף בחייהן. זו הכותבת שבי אין ספק.

 

 

6 תגובות

  1. רקפת זיו-לי

    לדעתי בהדרה ובתפיסת האישה כאובירט מיני בלבד יש משהו מהדמיון. שניהם הופכים את האישה לשקופה.
    מרגש שבעלך שואל את השאלות האלה.

    • כן, בגלל זה אני איתו. אני מסכימה איתך באשר לשקיפות. רק חושבת שקיצוניות מביאה קיצוניות. והשאלה עם איזה קיצוניות את חשה פחות מאוימת. בגלל שיש לי בעל כזה, אין לי כזה צורך להתחכך באחרים.

      הוא כן מדבר איתי, מדבר מתוך רצון להכיר. זה לא כזה שגור.

  2. לעיתים היא נטעה בי ריגוש
    זו תמצית הכל אביטל
    מה שחשוב הוא שזו בחירתך כך אני מקווה
    שהרי כל היופי בחיים זה הריגוש
    ואם מצאת אותו בדרכך אז זה טוב
    כי לעולם אסור לוותר על הריגוש

    לְהִתְרַגֵּשׁ

    גַּם לְדַקָּה

    כַּמָּה טוֹב לְהַקְשִׁיב לָהּ

    גַּם אִם תַּחֲלֹף

    בְּדַרְכָּהּ אֶל אַחֵר

    אֵיךְ אֶפְשָׁר לְתָאֵר

    אֶת הַזְּרִימָה

    אֵיךְ אֶפְשָׁר לָחוּשׁ

    אֶת שְׁתִיקָתָהּ

    הֵיכָן הָיְתָה הָרְעִידָה

    בְּרֶגַע אֶחָד שֶׁל חִבּוּר

    הֵיכָן הִסְתַּיְּמָה

    בְּרֶגַע שֶׁל חִסּוּר

    אֲמִתִּית הִיא עוֹבֶרֶת

    בְּתוֹךְ גּוּף מְקַבֵּל נֶאֱחָז

    לֹא לְוַתֵּר

    לֹא לְהִשָּׁאֵר לְבַד

    • שיר מאד יפה. מאד. תודה שהקדשת לי אותו. גם עלה שנשר על קרקע חמה יכול לרגש.

      זה נכון שהריגוש הפחות רצוי מעלה את האנרגיות אבל הן גם נוסקות ברעש גדול.

      ושוב אהבתי את השיר.

  3. תודה ששיתפת בהגיגיך הכמוסים יפה הכנות שלך
    מודה שיש בי כאשה רצון סורר ושובב שיסתכלו בי ,היום פחות פעם יותר
    לא כל הסתכלות הייתה חמדנית לפעמים זה בא מתוך התפעלות מחמיאה ,אני דווקא אהבתי את זה לנשים נאות מראה קל יותר המעטפת החיצונית היא טריגר טוב להכרות ומתוך שלא לשמה בא לשמה. ואני לא מתכוונת לתאוות בשרים . היום פחות כי אני פחות חוצה ויותר פנימה .ולא אוהבת הדרת נשים אני לא מצורעת
    הרב סיני בבית מדרש לקבלה תמיד מאדיר נשים כי אשה היא מלכות בלעדיה אין זיווג :)

    • אני מודה ומתודה שיש לי בדיוק אותו רצון כמוך, מצד שני כשאני לא מתעסקת בו זה יותר טוב. אני אתן לך דוגמא: נכנסתי פעם לחנות וזה ששירת אותי היה מאד נאה, והאדיבות הייתה יתרון, כמו המבטים, אז מה לעשות הבטתי בחזרה, ונוצר מתח, מה לא, אחר כך שאלתי את עצמי אם זה הגון, וזה היה לפני שנים, עילי בכלל לא נולד. ואחר כך זקנה אחת שכנה שלי, סיפרה לי איך ממנה הוא התעלם. עוד נקודה למחשבה.

      אני תמיד שואלת את עצמי שאלות. או שאפילו הייתי בשיעור תורה, והרגשתי שבעל של ידידה כל הזמן מפנה אלי תשומת לב ושולח בדיחות וכדומה. הכל ברוח סבירה. ולא ידעתי אם זה מתוך חברות אם לאו. ברגע שכסיתי את הראש הוא פתאום לא פנה אלי יותר. וגם משהו ביחס שלה אלי הפך להיות סופר אוהד. כלומר יותר ממקודם בהרבה, ולא שהיינו אויבות.

      כך שיש כאן שני צדדים, את תמיד צריכה לנוע בזהירות. ונכון שלמראה חיצוני מרכיב בהכרות העתידית, בעיקר בגיל הצעיר נראה לי. זו אכן מתנה.

      אבל השאלה עבור מי את נוצרת אותה.

      הרב אדם סיני מאד מעניין. גם אצל חב"ד נשים לא פוחדות מכלום ופועלות בגדול. בניגוד לנאמר, ביתי לומדת כרגע עם צעירות חרדיות והבטחון שיש להן בהצלחתן העתידית מפתיע אותה.

      יש משהו שהן מקבלות, לא לפחד, השם איתכן, תתחילו וזה יתגלגל, שלא קשור להדרה.

      למרות שיש כן הדרה, אך הנושא מורכב.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת