תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
מעולם היו הרכבות קרבות לליבי. הרכבות היו מין תחנה רגשית. פגישה עם עולם, הצצה ובתווך נסיעה שאורכה ידוע.
עם אימי הרביתי לבלות ברכבות, חולפת את לוקסמבורג, בלגיה, גרמניה, לאורכן ולרוחבן. חוברת צביעה זעירה מוטלת על ברכי. איש לא מביט בי, מלבד בחור יפיפה שיורד לפני. ואולי היה מבטו מקרי. אך הוא עדין זכור לי. בדיוק כמו צבעי העיפרון שאימי טרחה לקנות עבורי.
*
ורוד היה הצבע האהוב עלי. אך היו גם אחרים. ורוד מסמל גלישה אל תפנוקים. ואכן הייתי ילדה מפונקת עד מאד.
*
ופעם לפני נישואי נסעתי לחו"ל לבדי. ושם ביליתי את רוב זמני ברכבות. נסיעה בקרון המעשנים הייתה הקשה ביותר, והיא התרחשה מפני שכל התאים האחרים היו עמוסים בנוסעים. הרכבת הייתה מפוצצת ודחוסה. אנשים כנראה חזרו ממקום עבודתם. בתוך הקרון הגרמני המעושן בו ביליתי בחברת מספר מעשנים כבדים לפחות שעה שלמה . הגרמנים נראו כמו פועלים קשיי יום שהתלוו לילד קטן שספג יחד איתי, עשן, עשן ועוד עשן.
לילדים הגרמנים יש כח סבל . גם לילדים היהודים שהפכו לעפר היה אותו הכוח. רק לא אותו הסבל.
*
בגרמניה גם עליתי לרכבת בלי לשלם. פשוט לא הבנתי איפה קונים את הכרטיס. הנסיעה ההיא הייתה מעט מפחידה. התרכזתי בכל כוחי בזוג האינטלקטואלי שישב מולי וניהל בינו לבינו שיחה ארוכה, שלא ירדתי אל פשרה. הם נראו חכמים ושקטים. מהורהרים משהו. בכל תחנה שעצרה הצצתי, מגששת במבטי אחרי הכרטיסן האובד. למרות החששות, לא התעוררו בי כל נקיפות מצפון. האם אכן היה כאן גזל?
*
נסיעה מפריז ללוקסמבורג. זו הייתה נסיעה הזויה. חברתי השיכורה, ישראלית שעובדת כאופר בגרמניה, רובצת לכל אורכה על המושבים, מתנשפת על זרועי, על נשמתי. לאורך כל הדרך היא מדברת על הרומן הכושל שלה עם חברה, מנתח עיניים גרמני. ריח האלכוהול מתמזג בריחם של המושבים החדשים. רוב היושבים שקועים בעצמם ואני כהרגלי קשובה. כל כך קשובה שבגלל זה אני לא יורדת בתחנה הנכונה . אני יורדת בתחנה הלא נכונה ולכן חוזרת ברכבת אחרת לתחנה עלומה, ושוב עולה על הרכבת הבאה. שם אני יושבת כי שוב אני בדרכי ללוקסמבורג. הפעם נטפלת אלי בחורה ג'ינג'ית. היא מריחה את דמי היהודי. היא לא יהודיה, אך היה לה בעברה חבר יהודי, משפחתו התנגדה לקשר. אימו לחמה בה. המונולוג הסוחף לא פוסק לרגע אחד. גם לא כשאחד הגברים, שנראה ערבי בחזותו, מבקש לאתר תשומת ליבה. אוזני כרויה, אני כבר שקועה ברומן הרומנטי שנפרש לפני. בהורים הרשעים, בקרבה הרגשית שהיא גוררת אותי אליה. אנחנו כבר תאומות. נפשי שזורה בנפשה. לא לנצח חוסן.
היא יורדת במץ. ולי יש עוד כברת דרך לפני. דודתי לטיצ'יה מצפה לי. אחרי כל זה אני כמובן באיחור נוראי.
אין ספק שאני מאחרת לפגישה. אך דודתי לטיצ'יה צוחקת. אני מספרת לה את כל מה שעבר עלי בדרך והיא צוחקת. היא איטלקייה, וסיפורים רומנטיים חביבים עליה.
*
הרבה הצעות רומנטיות קבלתי ברכבות. גברים בכמויות. רובם יפים. האיטלקים חצופים וישירים, בוטים עד גועל. הצרפתים מציעים בילוי אינטלקטואלי . מתי תבואי לאוניברסיטה בשטרסבורג?
ופעם עלה לקרון שלי בחור יגוסלוי יפה תואר. כובע קש רחב לראשו. וחליפה קלה מבד פשתן לגופו. שערו חום חלק, עיניו ירוקות. ושוב התגלגלה לה השיחה.
הנושא היה זה שמעסיק אותי. אהבה. לבחור הייתה חברה במשך שבע שנים. זאת אהבה. ומה לי היה. כולי מסובכת עם חברי, פוחדת להתחייב, לא בשלה.
איך יודעים שזו אהבה?
ואז הבחור קם ומדקלם לי דקלום בשפתו הלא מובנת. קולו מלא רגש. חיל ורעדה.
" תורך לדקלם." הוא מבקש. ומשום מה אין בכלי כל דקלום רומנטי, גם לא במזוודה. לבסוף אני מדקלמת את :" תמונתך כה שונה את אחרת
קצת וגאה ונבוכה על שאת אימי.."
הבחור לא מבין את שפתי, אך מתעקש לצלם אותי. הוא רוצה שנרד ביחד, מה יקרה, ננסה? אני מסרבת.
הוא מנומס ואצילי. הוא ישלח לי את התמונה.
היא מעולם לא נשלחה. המלחמה פרצה. וסקופיה אותה אהב, ובה רצה שאבקר- הותקפה. האם הוא עדין בחיים? לעולם לא אדע.
*
גם בעלי שהיה אז חברי, הגיע אז לאירופה. הוא רצה שוב את קרבתי. כן נהייה יחד. לא נהייה. תחנות הרכבת, הן המיועדות לפגישות ופרידות. ומשום מה כל פרידה מנפצת אותי לרסיסים. מנפצת מידי. האם זה רק בגללו, או שיש עוד מטען עודף שאני נושאת עלי? מטען סודי.
*
אימי מעולם לא הייתה דברנית גדולה. אולם את הסיפור הזה שסיפרה לי לא אשכח לעולם.
היא הייתה ילדה יהודיה שנואה בבית ספר אירופאי. שם למדה בכיתה של בנות נוכריות וקנאיות. המורה הרבה להכות אותה בסרגל על אצבעותיה הקפואות. הייתה לו כנראה סיבה טובה. מידי יום היא חזרה לבדה בטרולי שהובילה אותה לביתה.
הוא היה ילד זר שצפה בה. הכיר בייחודה. היא הייתה עולה על הטרולי, הוא נשאר בתחנה אך תמיד רץ אחרי הטרולי הנוסעת וקרא בשמה.
"מממממממממממממ"
"ממממממממממממממממ"
ליבה הלם.
יום אחד הוא רץ על הפסים" מממממממממממממ" הוא קרא ונדרס.
בנות כיתתה ששמעו על המקרה הנורא לעגו לה והאשימו אותה.
*
יש כנראה מטען זכרונות כמעט גנטי שכל אחד מאיתנו נושא בליבו ומתעורר דווקא בתחנות וברכבות.
דרך סיפורך מרתקת. איני בטוחה במטען הגנטי כסיום הולם. אבל זו דרך סיפורך.
רות, איך את היית מסיימת. מעניין אותי. תגובותיך נעימות לי. חודש- טוב.
אביטלי, כתבת מקסים. ממש מריח לי אירופה לגמרי.
וזה הזוי, את לא תאמיני, אבל ממש התכוונתי להעלות פוסט על הנסיעה האחרונה שלי ברכבת, משהו שקרה לי ביום שני האחרון, מתל אביב לחיפה.
אם עוד אספיק, אעלה.
נשיקות, יקרה.
היי אכיטל
המון חמימות…
מקסים הרגשה של תנועה ןיחד עם זה ההתבוננות שלך.
להתראות טובה
אביטל כתוב טוב ומרתק!! יכולתי לקרוא עוד ועוד ואני בדרך כלל חסרת סבלנות
תודה לכן איריס, טובה וחני היקרות. חודש- טוב.
אני אוהבת את ההגיגים חובקי הארצות האלה,
מאוד אוהבת רכבות חוץ מאשר בגרביים:))
טקסט עדין ורגיש ולוקח למקום רחוק כמו הרכבת
שבת המלכה , אביטל יקרה (הגבתי לך גם בפוסט האחרון)
תודה לך חנה יקרה. גם אני אוהבת מאד רכבות.
חורף טוב ונעים.
עם הרבה גשם בנשמה.