תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
אני יושבת בבית הקפה ,כוססת ציפורן אחרי ציפורן מגיעה כמעט עד הבשר החשוף ואז מפסיקה. עכשיו אני מנועה מלשרוט אותו , יש לו מזל . ברחוב בוער לו בשלווה עוד יום קיצי. אני מתכננת את סופי , אבל קודם את סופו.
מענין איפה הוא מסתובב בשעות האלה. את הטלפון שלו הוא הניח על השידה העירומה ונסע. אבל לא עוד.
הערב כשיגיע אני אמתין לו כולי ריצוי ולטיפה. הוא יצנח הלום אל עומק המיטה הזוגית שלנו ,ואני אגיש לו סיגריה מגולגלת היטב . בזמן שהוא ינוח לצידי הזוי , אני ארים את הכרית הקטנה ואתחיל במעשה החניקה. יקח לו זמן לקלוט את המתרחש, רגליו יפרפרו קלות ואז הוא ינסה להדוף אותי מעליו וכמובן יכשל. ואז אני אנשק אותו נשיקת מוות אחרונה.
אתם מתפלאים? הרי גם אנחנו יכולנו לשבת כאן איתכם בבתי קפה, יכולנו לפזר את כספינו המועט על טיפ עלוב . יכולנו לחייך בצביעות ולשמוט מטבעות מוזהבות אל תוך כף ידו המזיעה של המלצר השמנמן והקירח . יכולנו להעמיד פני נאהבים , ללכת הביתה ,להשתגל ללא חרטה . אבל אנחנו כנים עם עצמינו , אנחנו תוקעים זה בזו סכינים דמיוניות , אנחנו רוצחים אחד לשני את השאיפות מתוך חולשה פעלתנית. אנחנו לא מתמהמהים. חיינו אמיתים , מדממים ,אנחנו חושפים ניבים.. אנחנו..
אנחנו חיים זה לצד זה , כן ככה אנחנו פוסעים יחדיו במסדרון המאורך , מקשיבים לצעדינו המתרחקים וזוממים וזוממים.
אוי אח חורג אהוב , אהוב ילדות תועה שלי, הרי גם בתור ילדה אני הייתי חביבה יותר, יפה יותר , חייכנית יותר ואתה מוזנח , קמוט ומלוכלך . חיפשתי בחיקי נחמה אחרונה. אח יקר תן לי לעשות את זה בקלות , בנעימות , בהנאה. השב אל לועי היגע את נשימתך האחרונה.
אח חורג גם מאמא וגם מאבא שהיית מאוהבת בו? יש בטקסט הזה עוצמה.
אני לא הייתי מאוהבת באיש, היא כן .זה נכתב כאסוציציה לתמונה שראיתי. תודה רבה לך על המחמאה. שבוע טוב.
העניין של האח פחות מעניין אותי כמו הכיוון: האומץ והחופש שאת לוקחת במיצוי הכיוון. מבחינתי זה יכל להיות זוג, כל זוג, ומדובר ביחסים, שמעצם טיבם אף פעם אינם פשוטים כמו שמנסים למכור לנו. טוב שיש ספרות ועוד יותר טוב שהיא בהתהוות, תמיד בהתהוות, תאמיני לי
את ממש קלטת אותי. אני באמת התחברתי לצד האכזרי ביותר שקיים בפן הזוגי ושאנחנו משתדלים לרכך .אבל באמת אם לא נשלוט עליו הוא יתפוצץ ויעיף סביבו המון הרס. תודה.
מאוד יפה. עצוב, אמיתי ועם עוצמה.
תודה לך.
אביטל, יקרה, פעם היתה הרמוניה באהבה רק בספרים קרי רומנים,ובסיפורים, ראה אנה קרנינה למשל, אבל את צודקת שום שכינה אינה יכולה להכיל גבר ואישה, ואולי שניים בכלל, בסימביוזת אהבה הרמונית וטוטלית, אבל ככה החיים מעניינים יותר, לא?
זאת שאלה קשה. אני דווקא מאמינה באהבה אבל מודעת לכך שיש לה פן אחר עליו אני כותבת כי זה באמת מענין, כמו שאת אומרת. אני גם מאמינה שאם חושפים את הכיעור יש סיכוי שגם היופי יתגלה.אני שונאת מסכות והדחקות.
ובקשר לשכינה ..לדעתי היא עוזרת לא?