בננות - בלוגים / אביטל קשת / כיצד הזדקן אלימלך?
תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.    ---------------------------------------------------------------------------------------.    

כיצד הזדקן אלימלך?

 

 

 

 

בת עשר  הייתי חדשה בבית- הספר הבורגני , תלושה מהשכונה בה גדלתי, עקורה מלטיפותיה של שרה השכנה , שערי לא תלוש בידי לאלה'לה , דפנה ומירה לא קוראות לי צ'ילבה מתחנפת ומשלימות איתי באותה הברה.
 
אבל כאשר החליטו הורי כך קרה ואני מצאתי את עצמי בכיתה חדשה.
 
מידי יום היו כל הילדים עוזבים את הכיתה ואני זרה לחלוטין בוהה בהם במבט טועה  , רגלי נצמדת אל המרצפת הקשה ואני מתקשה לנוע לכיוון הבית , שגם בו לא הרגשתי 'בבית'.
 
ואז בעודי מהרהרת שטופת הזיות ,אוספת באיטיות את מחברותי המפוזרות לכל עבר , עיניי המטילת מבחינה בשרוך פתוח שנגרר אחרי כמו כלבלב מדובלל, רגלי הכושלת נעה לאיטה ,ופתע  היה נכנס אל הכיתה המנקה אלימלך.
 
לאלימלך היו עיניים כחולות כמו לסבא שלי ז"ל ,ובכלל כל כולו אומר טוב לב בוער שמתובל בתוכחה.
 
"הילדים האלה תראי את הכיתה  הזאת, והכיסאות הלא הפוכים."
 
מיד התעוררתי לחיים , חמלה בכיינית הלמה בי בכל עוזה והחלתי מתרוצצת בכל רחבי הכיתה הופכת כיסא אחר כיסא, מקשיבה למנקה בקשיש שהכיר את סבי שביקר בשכונתי, שהכיר את קשיי קליטתי , שידע שאני שונה.
 
ילדים סיפרו שלאלימלך אישה חולה מאד , הם נטו אליו חיבה , אולם הכיסאות הלא הפוכים נשארו לא הפוכים מתוך משובת ילדות לא ברורה, ואלימלך ואני הפכנו אותם יום -יום כמו על פי פקודה סמויה.
 
ובא היום שגם אני הפניתי לו עורף ופסעתי הביתה עם כל החבורה ואלימלך המשיך לפסוע בודד בין הכיתות ,שפתיו ממלמלות מילים לא ברורות וקשיי  החיים נצרבים  בו אך גם לא ניכרים כלל. אלימלך תמיד בנמצא, ותמיד הוא מעורר ומשקיט צמא .
 
הנה הוא כמו סבי ז"ל גבר נאה , גבר שובה לב, שבמלוא אונו לפתע חלפה על דמותו הנמרצת  סופה .
הנה הוא מוביל ביד רמה את כל בני המשפחה וכולם משחרים על פיתחו ,דודנים אחיינים , ואני היא נכדתו המועדפת אין כל ספק בעובדה הזאת שלא מוסתרת, גם כשהיא מביכה. ושוב כולנו  משתתקים כשהוא פולט משפט, הברה ,מזדרזים לשרתו בהדרה זקופה  ,והנה הוא שוכב גאה בחדרו הצנוע, חושק שפתיים שצבען כבר לא דובדבן וגוסס בדממה. 
אבל אז  מגיעה הבשורה המרה מכל ,ואני אני עומדת בדד בלב שכונתנו הקטנה וגועה  בקול רם , כאילו יודעת שעם מות סבי תם ונשלם, תמה גם זכותי האחרונה  להיות הילדה האהובה של מישהו, להיות נסיכה, ובכיי המהדהד מתערבל בבכיו של אבי ובדידותה של אימי הזרה .
 
 
 
 
 
איני יודעת כיצד הזדקן אלימלך , איזו פנסיה קיבל מארצנו  הקטנה.  כיצד בילה את ימיו האחרונים, מה עלה בגורלו של אשתו שהייתה מרותקת למיטתה.
 
 
  
 
אני רק יודעת שאתמול  בקשתי מכמה ילדים להיכנס איתי אל כיתה ריקה שעמדה במסדרון ולעשות מצווה גדולה, להפוך שם כמה כיסאות , להרים ניירות ועפרונות עזובים .
 
הם עשו את מלאכתם בחוסר חשק בולט , מידי פעם הם סיננו תלונה  זועפת וקרה:" למה אנחנו צריכים לעשות את זה? הרי בשביל זה יש מנקה!"  
 
אלימלך היה רק מנקה?

 

 

 

 

14 תגובות

  1. גם אצלנו יענקל'ה השרת היה הדמות הכי אנושית בבית הספר הנוקשה. אני זוכרת אותו מזרז אותנו להיכנס לקונצרט באולם בית הספר: תיכנסו תיכנסו, היום גומרים את הסימפוניה הבלתי גמורה. בכל פעם שאני מקשיבה לסימפוניה הבלתי גמורה אני נזכרת בו. אבל מיד בסיום הלימודים עזבתי את העיר ואיני יודעת מה עלה בגורל האנשים. לפעמים אני מזהה שמות מוכרים במודעות אבל בעיתון, אבל לרוב איני יודעת.

    • ומי יודע?
      ולפעמים האנשים האלה מאירים את חיינו והופכים אותם לנקיים ומעוררי תקווה, ואז הם חומקים ונעלמים.
      אך לא לחלוטין.
      חג- שמח.

  2. כל הכבוד על המבט, אביטל. הזכרת לי את השרת התימני בבי"ס בן יהודה בו למדתי.מין דמות שאיש לא שם לב אליה, אבל בשבילנו היה משהו אקזוטי ומיוחד.

    • מאוד יפה ורגישה כתיבתך. יפה שירטטת את הדמות של אלימלך השרת ,אביטל, ויפה גם המשפט המסיים. חג שמח לך ומה שלום עילי?

    • באמת אמיר? מה היה בו? בוא וניתן לו מקום של כבוד.

      חג- שמח.

  3. פוסט מאד יפה ומעורר מחשבה. חג שמח.

  4. אביטל, כתבת יפה ומרגש. וזה פוסט חשוב בעיניי. כי הוא מטיל זרקור על כל ה"אלימלכים" של העולם – מנקי ומנקות הרחובות, פועלי הזבל, שרתים – שאנחנו חולפים על פניהם במרוצת היום והחיים ולא מישירים אליהם ואליהן מבט מסיבה מאד ברורה ומציקה.

    גם העזרה שהגשת לאלימלך ו"הפניית העורף" שלך, כילדה, והזכרונות שעלו בך משורטטים יפה עד למכה החזקה שבאה בסוף הפוסט…הילדים של היום, שאינם שונים מאלה של אתמול.

    (הייתי מוותר על משפט אחד, שגולש לרגשנות יתר ופוגם בטקסט הדיווחי-לא דיווחי שלך והמרגש. וזה המשפט המיותר, בעיניי: "ובכיי המהדהד שופך נחלים של צער ונהייה, צובע באיטיות נחושה את כל ילדותי הקרועה בכתמים נוזליים , כאלו שלא מתייבשים ברוח הקרירה").

    • תודה שחר כבר מוחקת את המשפט הזה שגם אני לא הבנתי אם הוא שייך או לא והוא השתרבב לו.
      הערות העריכה שלך מעולות כמו מבטך המבין ששופך אור נכון על רגשותייותחושותיי כילדה וכבוגרת.

      חג- שמח.

  5. יפה מבטך האנושי על אלימלך ועל הילדה אביטל , שהסיפור מגלה עליה רק טפח
    חג שמח לך ולבני משפחתך

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת