בננות - בלוגים / אביטל קשת / אורח בבלוג , אבא, בסיפור העשירי למניין , פורסם במאזניים
תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.    ---------------------------------------------------------------------------------------.    

אורח בבלוג , אבא, בסיפור העשירי למניין , פורסם במאזניים

 

 

 

 

 

    העשירי למניין-אוריה באר

 פורסם במאזניים , כרך פ"ג, גליון מספר 3.
מקלידה אחת מהנכדות. החלטתי לפרסם, לאחר התכתבות עם רן יגיל . 
———————————————————————————————————–
 
 
צעדנו לאיטנו ברחוב הצר בשכונה החרדית בירושלים. משני צידנו היו כמה בתי כנסת קטנים של עדות ישראל השונות. בן לוויתי,קרוב משפחה רחוק,היה נתון להרהורים. הוא היה רציני,מאופק,שקוע בשרעפיו,ולא נטה להחליף עימי דברים. הוא הגיע לישראל מצרפת שבוע ימים קודם לכן,והציע בנימוס שאתלווה אליו לסיור בשכונותיה של העיר,ולאחר מכן להמשיך עימו לכותל לתפילה קצרה ולאמירת קדיש על אביו זכרונו לברכה. נעניתי מיד בחפץ לב,כך בילינו שעות ארוכות בעיר הבירה.
 
היינו קרובים לקצה הרחוב,כשאך יצא מאחד מבתי הכנסת הקטנים,קשיש עבדקן,נמוך קומה,שלראשו כיפה שחורה גדולה,הוא אחז בדש מעילו של סמי,קרוב משפחתי,ומשכו קלות.
 
"אתם יהודים נכון?" שאל בעיניים בורקות.
"אמנם כן",השבתי,מביע פליאה על עצם השאלה.
"מצוין" החזיר בהתלהבות "אז תעשו לנו טובה. חסר לנו יהודי למניין.עשירי. בואו בבקשה.הצטרפו אלינו.עשו מצווה."
 
הבטנו בו בהיסוס. זמננו היה מוגבל. היום היה עמוס בביקורים שונים וכבר דחסנו לתוכו יותר משהתכוונו מלכתחילה.
 
"אבל" ניסיתי למחות רפות. אנחנו בדרך לכותל. עסוקים מעל הראש באמת!"
 
"אין דבר",קטע אותי העבדקן הקשיש את דברי בהתעוררות. "רק חצי שעה. אני מאוד מבקש. יש כאן מתפלל אחד שאביו נפטר לפני שבוע. הוא חייב להגיד 'קדיש'. זאת מצווה. באמת. מצווה גדולה"-
 
נענינו לבקשה כמעט בחוסר רצון,ונכנסנו לחדר תפילה קטנטן,מעין שטיבל ביתי,בו ציפו לנו כבר בכיליון עיניים כשמונה קשישים,שקיבלו את פנינו בשמחה גלויה.
 
"ברוכים הבאים,יהודים.ברוכים הבאים",קראו בשמחה. "ישר כוחכם. באמת תודה".
ואולם ממש לפני הכניסה,שמתי לב שפניו של סמי היו זועפות ולא מאירות פנים כלל.
"אני שונא להיות עשירי למניין",הפטיר חרש בצרפתית. "שונא,ממש שונא…"
 
עמדנו זה ליד זה והתפללנו זמן מה.אני בכוונה רבה,הוא בחוסר רצון. כמי שכפאו שד. האבל אמר 'קדיש' בהטעמה רבה,ואנו לחצנו ידיים בחטף ויצאנו מבית הכנסת,כשביטויי התורה מלווים אותנו עד למאחורי דלת הכניסה.
 
לא ניסיתי לחקור במופלא ממני לא הצקתי לסמי,מדוע הסכים,רק בעל כורחו,להיות עשירי למניין. ציפיתי שיסביר לי זאת מרצונו החופשי. ואמנם,יומיים לאחר מכן,אחרי ביקור בהר הזיתים,כשחזרנו למלוננו,הזמין אותי קרובי לשתות עימו קפה למעין שיחת נפש.
 
 
 "אני חייב לך הסבר על ההתנהגות שלי בבית הכנסת לפני יומיים",פתח באנחה. "טוב,לא אשתמט מכך. תראה,זה סיפור עצוב מימי ילדותי,אבל אנסה לקצר אותו. אני נושא אותו כבר עשרות שנים. אתה זוכר את אבי ז"ל?"
 
"כן",נעניתי בראשי "זוכר היטב. הלא ביקרתי אתכם לפני עשרות שנים,כשהייתי סטודנט,בנסיעתי הראשונה לחו"ל".
 
לנגד עיני עלתה דמותו של יהודי קטן קומה,חובש כיפה,בעל עיניים נוקבות וחזות תקיפה.
 
"טוב,אם כן,נתחיל בו" אמר בהתעוררות. "שהרי עיקר סיפורי נוגע אליו. ובכן,אבא הגיע לצרפת מפלשתינה בסוף שנות העשרים,כדי לרפא את עיניו החולות באותם ימי רחוקים לא ידעו כאן לרפא את הטרכומה,והחולים נשלחו בעיקר לצרפת,בה נמצאו רופאים שידעו איך לרפא מחלת העיניים הארורה. אלא שהטיפול לא עלה יפה,ואבא נאלץ להישאר בצרפת שנים רבות. בינתיים למד חזנות,כדי להתפרנס,והשתקע בפריז הגדולה. לאבא היה קול יפה וחזק. הוא היה טנור של ממש ומביני דבר ניבאו לו גדולות. עד מהרה נבחר לשיר בבתי הכנסת הגדולים בצרפת: בפריז,שטרסבורג,מרסיי, ובעצם בכל רחבי אירופה. הוא הרוויח יפה ועתידו כחזן וכזמר אופרה במרוצת השנים נראה מבטיח.
 
הכל התהפך לאחר פלישת הנאצים לצרפת, בתחילת מלחמת העולם השניה,משטר וישי וחקיקת החוקים המפלים נגד היהודים. כשאר התגברו הרדיפות,והיתה סכנה שהורי ואחי הבכור, שכבר נולד,יישלחו למחנות ההשמדה,ברחה המשפחה לנורמנדי,ושם,תמורת כסף רב,נתן להם איכר צרפתי מחסה במרתף טחוב שבביתו. במרתף זה בילו בני המשפחה,לרבות אחותי ביאטריס,שכבר נולדה,שלוש שנים איומות. בחוף שררה רטיבות רבה בחדרון הטחוב ובקיץ חום בלתי נסבל. כל בני המשפחה לקו במחלות גרון וריאה,בקושי שרדו. בנות הברית פלשו לנורמנדי ביוני 1944,ואחרי כחודש שוחרר כל האזור. אמא,אבא,וביאטריס אחותי יצאו כל עוד נפשם בם מהמרתף האיום.
 
הם נותרו אמנם בחיים,אבל מוכים,שבורים והרוסים. ממש שברי אדם. אמא לקתה בדלקת פרקים ממנה לא נרפאה עד מותה. אחותי חלתה במחלת עצמות שעיוותה את גבה. ואבא,כן אבא עמוד התווך של המשפחה,לקה במחלת גרון קשה שממנה לא החלים. מקול טנור הנהדר שהיה לו,לפני המלחמה,נותר קול דקיק,מעורר רחמים. אבא לא יכול היה להרים את קולו. חלומו לחזור ולהיות חזן גדול אבד לעולם.
 
אני נולדתי שנתיים אחרי המלחמה,לאחר שהורי ניסו לאסוף את השברים ולחזור לחיים חדשים. אלא שהדבר לא עלה בידי אבא. הוא לא יכול היה לחזור ולהיות חזן מוכר כמקודם. בתי הכנסת הגדולים בכל רחבי צרפת ובנלוכס,דחו אותו באדיבות,אך בתקיפות.
 
"מצטערים מאוד. כן,אנחנו מבינים." אמרו לו ראשי הקהילה בכל עיר שאליה פנה,לאחר שבחנו אותו ושמעו את קולו הפועה. "אין לנו מקום בשבילך. אולי תפנה לקהילה אחרת?"
 
 
 בלית ברירה,וכשבעיות פרנסה בוערות ניצבות בפניו,פנה אבא לקהילות קטנות ולבתי כנסת פחות נחשבים. וכך נדדה המשפחה,מעיר קטנה אחת לעיירה אחרת,במשך כמעט שלוש שנים. לאחר לידתי,הפכה בעיית הפרנסה להיות חריפה יותר. לבסוף נאלץ אבא לקבל משרת ראש קהילה בעיירת כורים קטנה בגבול צרפת-לוכסמבורג,שם התרכזו אחרי המלחמה כמאה יהודים."
 
פניו של סמי האפירו. הוא כבש את פניו בספל הקפה המבהיל,ונראה שהיה שזיכרון אותם ימים אינו קל בעבורו. לבסוף אזר אומץ והמשיך:"כן,כאן מתחיל בעצם הסיפור,וסלח לי על ההקדמה הארוכה. אבל היא הייתה הכרחית. אם כן,שמע. יהודי הקהילה הזעירה היו רובם ככולם ניצולי שואה. חלקם משארית הפליטה של אושוויץ. והאחרים,כאלה שנחלצו בשן ועין ממוראות משטר וישי הפרו נאצי וממסע הרדיפות שניהלו נגדם משתפי הפעולה. הם רצו חיים חדשים,היו להוטים אחרי כסף ומנעמי החיים וכמעט לא שעו לדת. הם היו ציניים,מרירים ועוקצנים כלפי אבא,וטענו שאלוהים בגד בהם,ולא הציל אותם בעת צרה. הם מיעטו לבוא לבית הכנסת,כמעט ולא השתתפו בתפילות,ונוכחותם בטקסים שאבא יזם בכוונה רבה,הייתה אפסית.
 
אבא היה בטל מאונס כמעט כל ימות השבוע. הדבר העלה את חמתו. הוא היה נלהב למלא את תפקידו. אולי נלהב מדי. בתחילה רצה שתהיינה תפילות ושיהיה מנין בכל יום. אחר כך ויתר והסכים לתפילת ערב שבת ותפילות בשבת בבוקר בבית הכנסת. אלא שאיש מיהודי העיירה לא טרח לבוא. אבא נאלץ להמשיך בויתוריו. הוא דרש שמעתה יבואו לתפילות בחגי ישראל. אך מעשה שטן,שוב נאלץ לוותר בבושת פנים,כי לא היה מניין לרפואה.
 
אבא נמלא זעם עצור: "עד כאן" הפטיר בזעם. "יותר לא אוותר ויהי מה. תפילות ראש השנה ויום כיפורים,יערכו בבית הכנסת. אפילו אצטרך להוציא בכוח את יהודי המקום רודפי הבצע מהחנויות שלהם. כן,ממש כך. הם חייבים לכבד את הימים הקדושים לכל יהודי באשר הוא. אני אלחם בהם. כן,אני בכוחי הדל.
 
לאבא היתה רשימה של כתריסר יהודים שעליהם להשליך את יהבו. הם היו בבחינת הגרעין הקשה שלו,אף שגם עליהם אי אפשר היה לסמוך במאה האחוזים. גם הן איכזבו אותו לא פעם. אחד מהתריסר היה אמיל רוזנהיים,יהודי קטן קומה,ניצול שואה,שאיבד את כל משפחות באושוויץ. אחרי המלחמה נשא אשה,הוליד שני ילדים קטנים,והיה מלא תשוקה לעשות כסף,להרוויח הרבה בעסקים ולהצליח. היה לו כל-בו בינוני במרכז העיירה,והוא עשה ככל יכולתו,כדי למצוא חן בעיני הכורים המחוספסים,תושבי המקום.
 
אמיל רוזנהיים היה אדם מורכב. מחד גיסא,ראה עצמו כידידו הגדול של אבא ומי שמאמין בתורה ושומר מצוות,ונענה לבקשות להשלים מניין,כשיש צורך בכך. מאידך גיסא,היה חמדן,רודף בצע,ומי שמוכן להרוג עצמו עבור פרוטה ואפילו צל צילה של עסקה מזדמנת. וכך קרה,לא פעם,כשחגים יהודיים חל בימי נוצריים או ימים טובים,שבהם היו הכורים מקבלים משכורת ופושטים על בתי הכל-בו והחנויות וקונים מכל הבא ליד. או אז,קרה לא פעם,שאמיל,החביב לכאורה,היה מתחמק מהבטחותיו לאבא,לא עומד בנסיון,נשאר בבית המסחר שלו ומתעלם מחובתו לבוא לבית הכנסת כפי שהתחייב חגיגית. אבא ראה זאת בעין רעה,כהתנהגות לא מכובדת ופגיעה אישית בו.
 
 
 טוב,אז זה היה בתחילת שנות השישים. הייתי אז ילד בן אחד עשרה,חלפו עשרות שנים, אבל אירוע זה זכור לי כאילו היה אתמול. ערב יום הכיפורים הגיע ואבא,כבכל שנה התקופה זו,היה נרגש ומתוח. הוא עשה את כל ההכנות שתפילות היום הקדוש יעברו בהצלחה. עם זאת,חשש מפני הבאות. שכן יום הכיפורים חל ביום שבו חל חג נוצרי קתולי. לא,איני זוכר איזה. זה תמיד היה מתכון בטוח לצרות. אבא וידא מראש שיהיה לו מניין ושאף אחד לא 'יסדר' אותו. תריסר הקבועים שלו,פחות או יותר,נשבעו  שיופיעו עם טליתות ומחזורים. הכל כנדרש.
 
בשעה חמש אחרי הצהריים,כפי שקבע מראש,פתח אבא את שערי בית הכנסת. אני באתי עימו,אחותי ואמי,וכן עוד קבוצות יהודים קטנה. ואולם בעוד אמי ואחותי עושות דרכן לעזרת הנשים,התברר לחרדתנו,ששוב חסר עשירי למניין,אבא הביט כה וכה הפליאה:
 
"איפה מסייה רוזנהיים?" המהמם בזעף כשהוא אוחז בעווית את שולי טליתו הגדולה. "איפה הוא? האדם הזה ישגע אותי. חוץ מכסף ועסקים,אין לו כלום בראש. לא כלום. ואני רוצה להתפלל את תפילת 'כל נדרי' הקדושה. אז איפה הוא?"
 
אבא הביט בי בעיניו הקשות והחודרות,כאילו אני הייתי האחראי למחדל,הרים ידו וציווה עלי:"מהר. רוץ לחנות של הברנש הזה. תוציא אותו מהכל-בו הארור. אל תעזוב אותו. תיצמד אליו. הוא מוכרח לבוא,שמעת?"
 
בפנים נפולות,ובחוסר חשק מוחלט,כאילו אני הוא החוטא ולא מסייה אמיל רוזנהיים,פניתי ללא חמדה לכל-בו הסואן , ששכן כשלושה רחובות מבית הכנסת. היה זה יום אפור ולא נעים. רוח קרה נשבה,וזרזיפי גשם ירדו כל הזמן והרטיבו על מי שיצא מפתח ביתו. אך מה על אלה לעומת רצונו העז של אבא לקיים כהלכתה את מצוות קריאת 'כל נדרי'.
 
כשהגעתי למקום,היה מסייה רוזנהיים מוקף בקהל קונים גדול,שבחנו ובדקו בדקדקנות את כלי הבית החדשים,כשהגיעו בבקורו של אותו יום מאחד המפעלים שליד פריז. אמיל רוזנהיים,שהבחין בי מרחוק,הבין אל הנכון את מטרת בואי. הוא הביט בי באיבה גלוייה.
 
"אבא דורש שתבוא מיד לבית הכנסת. היום תפילת 'כל נדרי'. בלעדיך אין מנין. אז אבא דורש!"…
מסייה רוזנהיים הביט בי ועיווה את פניו.
"דורש?"שאל.עיניו הקטנות כמו דקרו אותו כסכינים.
"לא דורש" תיקנתי,כמי שחש בטעותו. "אבל מבקש מאוד"…
 
הוא רצה להשיב לי את תשובה חצופה,אך נמלך בדעתו וחזר בו. הוא עיקם את פרצופו,השתעל ארוכות והשיב:"בסדר,אני בא. רק תגיד לאבא שלך שאני חולה. מצונן מאוד. באתי לכל-בו רק לשעה קלה. לא יותר. אני חושש ללכת בגשם הזה.אבל…"
 
 
 לשמע חילופי הדברים בינינו,נחפזה אשתו תרז מהקופה והתייצבה מול בעיניים רושפות:"שמע ילד,תגיד לאבא שלך שיעזוב אותנו",כמעט הסתערה עלי. "אמיל מצונן. כן,חולה. אתה לא רואה? הוא משתעל. לא יוכל להיות זמן רב בבית הכנסת של אבא שלך שבכלל לא מוסק. אין בו חימום כמו שצריך. וחוץ מזה,מספיק עם התפילות האלה. למי הן מועילות? ואלוהים של אבא,מה הוא עשה בשבילנו הזמן השואה? אה?".
 
עמדתי מושפל ונעלב ולא אמרתי דבר,אך מסייה רוזנהיים חש לעזרתי. הוא הניף את ידו כנגד אשתו.
 
"די תרז", פסק "עזבי את הילד. אבא שלו שלח אותו. מה הוא אשם?והוא צודק. הערב 'כל נדרי' אז אני מיד בא. מחר,אשאר בבית. לא אצא מהמיטה."
 
הוא התעטף במעילו הכבד,חבש את כובע הלבד,כרך צעיף לצווארו ובלא להוסיף מילה נוספת,פסע לכיוון בית הכנסת הסמוך. אני צעדתי לצדו,פוקח עין,כמו חושש שבכל רגע יגבר עליו יצרו והוא יפנה לרחוב הצדדי ויעלם ממני.
 
אולם מסייה רוזנהיים עמד בדיבורו. הוא הלך בצעדים מדודים,נכנס לבית הכנסת,נישק את המזוזה ותפש את מקומו הקבוע,סמוך לאבא,שעיניו הזועמות סיפרו הכל.
 
אבא פתח בתפילת 'כל נדרי' בקולו הדק,שתלאות השואה עשו בו שמות. הקהל הקטן החרה החזיק אחריו. גם מסייה רוזנהיים התאמץ לשיר,אך מפעם לפעם השתעל ארוכות ורקק לתוך מטפחתו.
כשנסתיימה התפילה פנו קומץ הנוכחים לאבא. הוא לחץ בחום את ידו של כל אחד מהיהודים,אך בהגיע תורו של אמיל רוזנהיים,קפאו פניו. הוא לחץ את ידו כמו לצאת ידי חובה,ואפילו לא איחל לו גמר חתימה טובה כנהוג. מסייה רוזנהיים,הביט בו נזוף. הוא השתעל ארוכות,ויתר על השיחה הקלה שנהג לשוחח עם אבא ופנה לעבר היציאה. הבטתי בו בחשש כבד. פניו היו סמוקות,עיניו הקטנות כמו בלטו מחוריהן והוא השתעל שוב ושוב. לא היה,לי הקטן,צל צילו של ספק: מסייה רוזנהיים לקה בהצטננות קשה. הוא חולה. חולה מאוד. אחד המתפללים הקשישים,אחז בו וליווה אותו לביתו.
 
קולו של סמי מיודעי רעד. הוא שיחק בעצבנות בכוס המשקה שבידו. כחכח בגרונו,ומן הסתם שקל אם כדאי לסיים את הסיפור. לבסוף התעשת,הביט בי בפנים מיוסרות,כאילו גמר אומר שאין ברירה.
 
"כן", המשיך,"הסוף היה רע. כך אתה גם יכול להניח. למחרת היום לקה אמיל רוזנהיים בדלקת ריאות קשה,מלווה בדלקת גרון ובסיבוכים אחרים. טובי הרופאים הצרפתיים הובאו למיטת חוליו. אשתו הזעיקה מומחה למחלות ריאה משטרסבורג. מאום לא עזר. אחרי כשבועיים החזיר אמיל רוזנהיים את נשמתו לבוראו.
 
אבא,בתוקף תפקידו,ערך את ההלוויה,מרובת המשתתפים. הפעם,למרבה האירוניה,לא היה חסר מניין. אלא שהמתח היה באוויר,ואפשר היה לחתוך אותו בסכין. אשתו של רוזנהיים ובניו,דקרו את אבא בעיניהם וכמו אמרו: אתה הרגת את אבא! אתה והמניין שלך בערב 'כל נדרי'. אילמלא יצא בגשם וברוח לבית הכנסת המזופת שלך,לא היה מצטנן בצורה כה קשה. כן,אתה החזן שמזמר עתה 'קדיש'. אתה גרמת למותו. אין שום ספק בכך.
 
אבא נשא בדומיה מעוררת כבוד את המבטים הקשים ואת הדברים החמורים שהושמעו מאחורי גבו. הוא לא השיב למקטרגים וגמר אומר להמשיך את תפקידו בתפקידו כמקודם. מותו של הסוחר הקטן היה עבורו בגדר קורבן לתפילת 'כל נדרי' הקדושה.
 
אחרי הלוויה חל פיחות חמור במעמדו של אבא בקהילה הקטנה. יהודי המקום נטרו לו טיבה על מותו של אמיל. הם הדירו לחלוטין את רגליהם מבית הכנסת,נמנעו מלברך אותו לשלום ברחוב,וכמה נידו אותו. הם קבלו עליו בפני הרב הראשי של יהודי צרפת בפריז. הלה הזמין אותו לשיחה ונזף בו בעדינות על החומרה בו נהג. כפסע היה בין הדחה ממשרתו הדלה,שסיפקה לנו פת לחם וקורת גג לראשנו.
 
מצב זה נמשך תקופה ארוכה. ילדי היהודים לא דיברו איתי בבית הספר מטוב ועד רע. גם אחותי זכתה ליחס דומה,לא פעם שמענו אמירות לא נעימות בנוסח: "נו מתי כבר נשתחרר מעולו של הטרחן הקשיש הזה?"
 
הישועה באה אחרי כשנה,דומני,ובאורח בלתי צפוי. בעקבות מלחמת אלג'יריה והסתבכותה של צרפת שם,התלקטו ובאו לאזור בפרט,לעיירה במיוחד,כמה מאות משפחות של יהודים מצפון אפריקה,רובם ככולם היו שומרי מסורת ומבקרים קבועים בבית הכנסת. בבת אחת,כמו במטה קסם,נוספו לעיירה כמאתיים יהודים. הם גדשו את בית הכנסת כל ימות השבוע,לא כל שכן בשבתות ובימי חג ומועד. אבא ניצל. מעמדו שב אליו. גם אני נשמתי לרווחה. שוב לא הייתי חייב לרוץ בימים הנוראיים ולמצוא את 'העשירי למניין'. לאבא היה שפע של עבודה. הוא הכין ילדים לבר מצווה,ערך בריתות,טקסי נישואין ולוויות. לא היה קץ לאושרו. פניו קרנו וכעין נהרה זרחה על פניו הקמוטים.
 
כל ימי היכה אבא על חטא בשל החומרה שנהג עם אמיל רוזנהיים. "הוא היה יהודי טוב". נהג לומר "אולי דקדקתי עימו יתר על המידה. אבל היתה לי כוונה טובה. אלוהים הטוב בשמים ישפוט בינינו".
 
"ואשר לי. ובכן,גם שנים ארוכות לאחר מכן,הייתה דמותו של אמיל,לנגד עיני. כן,אמיל המשתעל,הגונח,שיורק רוק מהול בדם לתוך הממחטה שלו. מאז אני שונא להיום משלים מניין-עשירי,שבהעדרו לא תיתכן תפילה בציבור בישראל."
 
סמי הניח את כוסית היין על השולחן ונאנח.
"כן ידידי הטוב",שב ואמר. "אבוא בשמחה לכל תפילה בציבור. אבל לא לשם השלמת מניין"
הוא חייך חיוך עצוב והתעטף בשתיקה ארוכה.
 
 
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

21 תגובות

  1. אביטל אחותי, סיפור מדהים. מרגש עד דמעות.
    זהו סיפור אמיתי?
    ומיהו אוריה באר?

    יש טעויות הקלדה בשורות הבאות:
    אני שונא אותי כבר שערות שנים. אתה זוכר את אבי ז"ל?"

    הוא כבש את פניו בספל הקפה המבהיל,ונראה

    שאל.עיניו הקטנות כמו דקרו אותו כסכינים

    בדומיה מעורת כבוד את המבטים

    ערך את ההלוויה,מרובה המשתתפים

    • איריס אליה

      ואביטל יקרה, זה אוריה בשורוק?
      כי גם לבני הבכור קוראים אוריה!(בשורוק)
      קראתי את הקישור של רני.תמיד סיקרן אותי איך זה לגדול עם אבא סופר. אולי תכתבי לנו על זה?
      ואולי רק לי?
      שבת שלום.

      • איריס, אוריה כמו אוריה החיתי, גם אצלכם? , לא סתם אנו קרובות.

        מאבי ינקתי אהבה לספרות שלא מרפה ממני, גם אחרי חזרתי בתשובה. אפילו רב אחד הבין, שלאחת כמוני, יהיה קשה להגמל. ולכן אני כאן. עובדת על עצמי בתחומים אחרים.
        כלומר, מה שנראה מוזר לאחרים, אינו מוזר לי.
        אבי גם קורא ספרות בלי להתעניין בכותב, אלא ביצירה, וגם את זה למדתי ממנו.
        להיות נטו בסיפור, בלי להכניס את עצמי, אלא רק כשצריך, כלומר לכבד כל מחבר.

        וגם להיות דעתנית עד כאב. אחיי למשל, יותר זהירים.
        אולם מאבי תמיד סבר, שאיש רוח, לא צריך לחשוש מלהחזיק דיעה. וזאת לעיתים חרב פיפיות.

        יותר מכך באמת אכתוב לך אישת לכשאתפנה

        שבת- שלום.

    • איריס, תיקנתי, תמיד יש קורטוב אמת, אך הוא לא יכול להחזיק סיפור שלם .

      ןאז נכנס הדמיון.
      שבת- מקסימה.

      • תודה אביטל יקרה. כן. כמו אוריה החיתי.
        ברור לי שזה לא מקרי.
        תודה על השיתוף.זה כל כך מסקרן אותי. בכלל, את מסקרנת אותי.
        ומסכימה לגמרי עם החיבור בין האמת לבדיה, האמת לבדה מתקשה להחזיק סיפור, אם כי לפעמים החיים מזמנים מקרים כל כך מופלאים.
        ולך שבת מופלאה וברוכה.

  2. אביטל, זהו ספור שכתב אביך? תוכלי לספר עליו מעט? הספור הזכיר לי את הספורים שאהבתי בימי ילדותי על בית המדרש, בית הכנסת והעירה, יוצר עולם שלם

    • תודה חני, אבי כותב על עוד עולמות, אנשים גדולים, וכאלה שחיים בשוליים, ותמיד יוצר תמונת חיים שלמה, עם קונפליקטים והתחבטויות עזות.

      אני נפעמת מהכישרון שלו ליצור עלילה.
      באמת.

      שבת- שלום.

  3. אביטל, יופי של סיפור. יש כאן כל כך הרבה שאלות של אמונה וביטחון וכאב ודיאלוג עם השם ועם חייו של אדם והכול מסופר בנוסח "סיפור הדיווח" מפי אדם אל המספר, כמו למשל, בספרות העולם, "קוצר רוחו של הלב" מאת סטפן צווייג. מה שזכרתי הוא אכן נכון. אבא שלך הוא מספר טוב מאוד. ומי שרוצה עוד פרטים עליו הנה לינק לריאיון עמו על ספרו האחרון "מול ההרים הסגולים". כמדומני הוא חי באילת. אינני יודע אם הוא עדיין מתגורר שם. רני.

    http://www.e-mago.co.il/Editor/literature-2208.htm

    • גם אני חושבת שהוא מספר ששואב מספרות העולם, ומאחר והז'אנר פחות מקובל היום, הוא נדחק.אך לא רק גגלל זה.
      ברבים מסיפוריו, הוא גם עוסק בנושאים כמו השואה,גם מנקודת ראות היסטורית ואישית, נושאים שגם הם ירדו מסדר היום הציבורי.

      ותמיד לגיבור קונפיקטים אישים מהותיים, שלא תמיד אנו מדברים או משוחחים עליהם, דברים לא מודעים שפורצים ומציפים.

      תודה על עידודך,וחוות דעתך, לגבי הבלוג, זה נושא לחשוב עליו.

      שבת- שלום

  4. אביטל, אפשר להציע ליעל ולשירלי, אם ירצו, שאוריה יפתח כאן בלוג, כמובן רק אם הוא רוצה. רני.

  5. מירי פליישר

    סיפור יפה וחכם. ההבנה של ניצולי השואה כאודים מוצלים שנלחמים על פיסת חיים חדשה ומאידך האב החזן הפגוע אף הוא מן השואה ומאבקו על פיסת דתיות וכן, גם כן פרנסה. מאוד ריאליסטי ואמפאטי.

    • תודה מירי, אכן הבנת את ליבת הסיפור, שמביאה את הדברים כפי שהם, ומעוררת לתובנה נוספת.

      כמעט חודש – טוב

  6. סיפור מרתק נוגע ללב ובעל מסרים חשובים מאוד.כתוב בצורה מאוד יפה.נהניתי מאוד לקרוא.
    דפנה סידרנסקי כהן

  7. סיפור מרתק נוגע ללב ובעל מסרים חשובים מאוד.כתוב בצורה מאוד יפה.נהניתי מאוד לקרוא.
    דפנה סידרנסקי כהן

  8. אהבתי את הסיפור

    שולמית

  9. אהבתי את הסיפור

    שולמית

  10. אהבתי את הסיפור

    שולמית

  11. אהבתי את הסיפור

    שולמית

  12. אהבתי את הסיפור
    שולמית

  13. אהבתי את הסיפור
    שולמית

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת