להתעקש על השמחה.

הייתי לא מזמן בסדנא בה המנחה הוכיחה לאחת הנשים שהיא מפיקה תועלת מהאבל על מות בעלה, בתחילה הזדעזעתי מהעניין, עד שזה תקף גם אותי, נוסטלגיה חסרת גבולות אפפה אותי בנוגע לפטירתה של המטפלת שטיפלה בי בילדותי, הנחתי לעצמי להשטף בגל הזכרונות הזה. נסחפתי בנהר, וזה נתן לי את הזכת לאבד למשל, אחריות, רעננות, להיות  סמיכה. תחת שמיכה שמחממת ופולטת עוד ועוד אמוציות בלתי אמצעיות, והאפיפות השלילית והכהה היא מעטה, הגנה,. כמה שזה נשמע תלוש. כמו התחתית הכחולה.

מצד שני כשלחצתי על הפסק, נזכרתי שזה החומר שלנו ככותבים, אבל עד כמה, זו גם שאלה, שאני מעלה בין היתר בספרי הבא, בעיקר שאני ככותבת כרגע די מחפשת חומרים מדברים, אך לא פרובוקטיבים לטעמי כיום, בעולמי הנוכחי.ההתחיבות היא קודם כל לקוד רוחני, פחות אומנותי-  ציר לא פשוט.

האמת לא אצלי לחלוטין לא, היא למעלה ממני, כי אכן יש לנו הפקת הנאה מתכלית הרוע מהצער, שנצער את הזולת או לחלופין את עצמנו, בעיקר   אם אנו נמנים על הפסיבים אגרסיבים, ויש את היום יומי המאוס איך אפילו גל קנאה ששטף אותי לאחרונה, יתן לי רווח בלתי אמצעי, אני מקופחת ואיני אשמה, כל  זה דעך אחרי שחלקתי אותו עם מי שהייתה לצידי, ולא גערה.

כותב כמו כל אדם , צריך להתעקש להיות אך שמח, ובכל זאת לכתוב. למוזקאי זה אולי קל יותר, שלא לדבר על צייר. אבל אני רק כותבת, כזאת אני.אמר רבי זושא ולא יסף.