נשמה פורחת באוויר

 

 

 

 

 

 

 

Normal
0

false
false
false

EN-US
X-NONE
HE

MicrosoftInternetExplorer4

כשהאושר גדול מידי ( וזה לא קורה הרבה) אתה מגלה הרבה פעמים שאין לך כלים להכיל אותו ואז הנשמה מתחילה לשוטט לה באופן עצמאי והראש מתקשה להפעיל עליה בקרה.

זה קרה לי ביום שהתחתנתי אבל אז הייתי מאד צעירה ולא בדיוק קלטתי מה עובר עלי, למחרת ברוב סכלותי הלכתי לעבודה, כנראה שפעלתי על אוטומט, מתוך איזה קושי פנימי לקבל את המצב החדש אליו נקלעתי. פחדתי מאיבוד הגבולות החושי הזה. לא ידעתי איך לתפקד תחת תחושת השחרור המפתיעה שפקדה אותי.  היה לי קל יותר להבליט בפני עצמי את כבלי הנישואים מאשר את  את השותפות הזאת עם בורא, הרי איך אהיה מי שאני כשנוכחותו כה גלויה, צפה מעלי בלי הפוגה.

ועכשיו פעם הגיעה השנייה בחיי בה חשתי שנשמתי פשוט פורחת באוויר, ואני פועלת בלי להרגיש , מדברת בלי לתמלל,  מתקשרת בלי לצרף מחשבה דיבור מעשה, מישהי שאין לה נוכחות יוצאת ממני, נכרכת ונגררת אל תוך איזו קטורת שקופה ונישאת כמו עננה הרחק ממני.

ובכן ביתי התארסה אתמול . כן כעת אתם מבינים אותי אולי במשהו. תמיד חשבתי שאבכה . אבל לא. דמעות הן נוזל שיש בו ממשות, רטיבות שספוגה ומהולה בקרירות  או לחילופין חמימות מרתיחה, תחושה. ואני הייתי כמו משב קל. חסרת משקל, ראשי ריק ממחשבות,אישוני מורחבים.  

ומה שלא מפתיע, ביתי נהגה כמוני בדיוק, כשאימו של החתן המיועד ענדה על צווארה את שרשרת הזהב לקול מצהלות המשפחה הקרובה, היא הייתה מאד קרובה להתעלפות, כולה אפופה ומרושתת באגלי טל, כנפיים משקשקות שטות מסביבה, מקלות על תנועותיה, והיא מקרינה נידפות עדינה וזכה.

כעת אני מבינה את בני ישראל שבעת קבלת התורה גם הם נשמתם פרחה , הרי האירוסין והנישואים הם ברית עם הקב"ה זוהי הנוכחות שמתדפקת , הנה נפתחה הדלת, הכנסנו אותו ברוב טובינו תחת צל קורתנו, חלקיק זוהר ננעץ בלב שלא ידענו התאחד בלאט עם השכינה שרק ממתינה.

וכמה שניסיונות היום יום קשים, הרי אליהם התרגלנו, חשיקת השפתיים קלה יותר מין השרבוב הזה הבלתי נשלט של כל הגולגולת המתוחה.

שלא לדבר על הבוקר למחרת, בו התעוררתי אל הבוקר שזרח חדש מתמיד, ושוב היה עלי להתפלל מתוך הידור ולכוון לעשות זאת מתוך שמחה, שזו עוד משימה לא פשוטה, איך אכרוך את הצהלה מול הפסוקים, הורגלתי להתפלל מתוך תחנונים, אבל פתאום נדרש ממני לשמח את קוני, לעמוד מול  בורא בהודיה גמורה, לדרגה הזו התקשיתי לי להגיע ,למרות עבודה עצמית של חודשים ארוכים, מצאתי את עצמי סחופת קשב, והשתדלתי לעודד את עצמי שעוד אלמד את עצמי להיות מי שאני גם בתוך ירידת השפע הזה.

עבודת השם, היא בהחלט עבודה,כמו גילוי המהות הפנימית שהסתתרה תחת שליטה מדומה. ובכל זאת אני מקווה להיות מסוגלת להזיל דמעה קטנה ברגע שהיא תובל לחופה. אני חוששת לי להתכלות לחלוטין בתוך 'האורות  בתוך היקרות העצומות בלי להצפין את פעמיי הפרידה. בלי להתפלל עליה עוד פעם אחת אחרונה מתוך אימהותי הגמורה.      

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-style-parent:"";
line-height:115%;
font-size:11.0pt;"Calibri","sans-serif";
mso-fareast-"Times New Roman";}