בננות - בלוגים / אביטל קשת / גם משה היה מגמגם , ובאשר..
תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.    ---------------------------------------------------------------------------------------.    

גם משה היה מגמגם , ובאשר..

 

 

 

 

 

היום זה יום  פטירתו ," היארציט", של משה רבנו.
 
משה רבנו שהיה כבד פה וכבד לשון ובכל זאת זכה להנהיג את עם ישראל.
 
חני לבנה כתבה כאן  על הגמגום שלה והנה נאמר לנו בשיעור שמשה גמגם בשם שפלות הרוח שחש למול המילים , שזאת מעלה. רובנו לא מחשבנים למה שאנחנו אומרים, אך משה ידע שמילותיו תלויות בכח עליון ולא בו. הייתה בו ענווה. 
היכולת של משה להיות מנהיג למרות מגרעותיו זאת תכונה   שהוא העביר אלינו .
כולנו יכולים להתגבר על מגרעות בלתי אפשריות, אם כי זה לא אומר שהדרך סוגה בשושנים.
 
אני אוהבת את התנ"ך בשל האנושי שבו, יוסף שנאלץ להתגבר על הפינוק שהכביר עליו אביו.
 
דוד המלך שמעיד על עצמו בספר תהילים: מוּזָר הָיִיתִי לאחי
                                                         נָכְרִי לבְני אִמִּי
 
ומתוך הקושי הנורא והדחוי קם לנו מלך.
 
גם לי יש קושי עצום , אני לקויה די קשה, מה שגרם לי כמו דוד להיות מוזרה ודחויה על ידי אמי ואחי ואולי מתוך זה הפכתי  דעתנית ומרגיזה, אולי כי הייתי חיבת להדגיש שהלקויות לא הפכו אותי לטיפשה.
 
אם כי שמעתי שלקות היא פגם מוחי, אז להתגבר עליה זה באמת קצת אל – אנושי.
 
אני לא חשה שאני סיפור הוליוודי עם הפי – אנד, כי הלקות גרמה לי הרבה פעמים להראות מבולבלת , דבר שהכשיל אותי במקומות עבודה. אם כי לא באחרון, שם זאת החלטה ארצית לקפח את האוטיסטים וכבר כתבתי על זה רבות. 

בכל מקרה הלקות שמלווה אותי היא יומיומית , אני פחות נשית, ומוקפדת וקשה לי לשתף פעולה בשיחות נשים על בישול או סריגה, לא כי אני מזלזלת ,אלא כי ידיי מסורבלות עד אימה. ועד שאני חותכת מלפפון..

 
למשל סיפורים מפרי עטי, אני בקושי שולחת לכתבי- עת כי אני מתקשה בפיסוק ועריכה, קשה לי עם הפרטים האלה..אני לא מבחינה בהם ולא בכוונה. ובכלל הלקות שלי מקיפה כמעט את כל שטחי החיים, אני לא מתוכננת, מאורגנת, מסודרת, ותגובותי לא תמיד צפויות , וזאת מתוך ראיה אחרת של המציאות. 

אני מזדהה עם דברי הרב שהוסיף ואמר שאלה שלא מבחינים בפרטי הפרטים, רוצים תכף מיד  ומהר את המציאות העליונה.
 
למען האמת זה קצת ניחם אותי.
 
פעם הרגשתי כל כך רע עם כל מהותי ומוחי הפגום  שחשבתי שאין לי זכות קיום, כי כל דבר שאני עושה יש בו פגם קטן ומטריד.

התגברתי על זה. אבל עד היום כשאומרים לי: ראיתי משהי שהולכת כמוך, או את הקול שלך אני מיד מזהה . 

אני פתאום חשה מין פרפור דק בבטן העליונה, כל מילה כזאת גורמת לי לקלוט ביתר שאת  שיש בנו, בכולנו,  גם קיום חושי שהוא מעבר למה שהצלחנו או לא הצלחנו לעשות בשלמות.

 
                                  
 
   
 

 

 

 

 

 

8 תגובות

  1. חנה טואג

    אין לך שלם יותר מכלי שבור ,ובעיני את מיוחדת, לא רואה בך פגימות אלא יצירתיות ונפש גדולה ואצילית ,אביטל

    • תודה חנה, נהינתי מהציטוט , ללקויים יש בקורת עצמית עצומה, ולרבי נחמן היו פרופורציות נכונות יותר.
      גם נשמתך יקרה לי .

  2. אביטל,
    מההכרות הקיברנטית שלנו – אינני רואה בך פגם. את נפש ראויה.
    מה, את "לא נשית" (סליחה, אבל מנין 4 ילדים? יותר מזה נשית את רוצה להיות…?) (גם תמונתך המצורפת לאתרך מראה אישה ראויה.) גם כל אשר יעודעים עליך פה בבלוג מראה אישה של שאר רוח.
    לא צריך לתת יותר מדי מחמאות, אבל באמת!! זה שאת לא יכולה לשוחח ארוכות על בישול – לא ממש פגם.
    אגב, מלפפונים… (אולי זה לא לענין, אבל כל חיי הייתי מוקף אנשים עם מום כלשהו – וזה -בעיני – לא הוריד מערכם, אהבתי אותם, (אותן) כל אחת בתורה.
    אשתי היה לה פגם בזרתות – ותפוחי האדמה שהיא קילפה – אפילו אחר הקילוף נותר מהם משהו. (עיקר התפוח נשאר על הקליפות, אותן – לפי מה שלמדנו מר' מאיר – זרקנו).
    סבתי – אף היא, בדיוק כמו אשתי (שתיהן ז"ל), היתה כפופת אצבע, אבל הייתי קטן מכדי להבחין איך קילפה ת"א. אבל היא היתה בשלנית גדולה ואכלנו מתבשיליה המזינים.
    אחר כך היתה לי חברה במשך 5 דנים. היא היתה נכה. זה הפריע? בכל אופן היינו טוב יחד.(עד שזה נגמר: אבל אצלך – שלא ייגמר לעולם).
    אז את – אין לך על מה להתלונן. את נשמעת נפש מיוחדת, אל תתני לעצמך להרפות לך ידים ולקחת את החשק מהחיים.
    שמחתי לבקר. מקווה שביקורי הועיל לך ואפילו אם רק מעט.
    להת' בבלוג.
    היי נא בטוב. .

    • זה בסדר משה, יש לי חשק, רק שהלקויים מטשטשים את המראה כמו בנהיגה.
      הצחקת אותי עם תפוחי – האדמה,זה קורה גם לי ואני שונאת קולפים.

      בקשר ל4 ילדים, בקרב החוזרים בתשובה ויתר המאמינים, זאת משפחה מצומצמת, אני פונה לאל, נו באמת שאוכל לחמס עם חמסה.
      אבל באמת מודים על הכל והלוואי שיהיו בריאים.

      המשפחה היא באמת בסוף שורש העניין.

      תודה לך.
      אביטל

  3. חני ליבנה

    אביטל, באמת משה היה הנחמה שלי תמיד, הזדהיתי איתו מאוד, בעיקר שלקח את אהרון שידבר במקומו, רציתי שגם לי יהיה דובר נאמן כזה, ולמה שכתבת על עצמך אני חושבת שכל ליקוי גורם לנו להיות רגישים יותר לזולת ,יצירתיים יותר להתגבר, ובסופו של דבר נשכרים, ולפי הכירותי איתך כאן את אדם מענין רגיש ויצירתי

    • זה נכון קושי שלך גורם חבנת הקושי של אחרים, יש לי ילד כמוני רק יותר גאוני ואני היחידה שמבינה אותו כאן לעומק, השאר מנסים.אני גם תמיד לצד החלשים, כפי שבטח שמת לב.

      אני מודה שזה גורם ליצרתיות, אבל גם לקושי בהוצאה לפועל. כגון עריכה וכאלה.

      אבל אולי באמת צריך להיות סבלני בצד הענוו של משה ושלך.אשמח תמיד להכירך.
      אביטל

  4. טובה גרטנר

    היי אביטל
    כמה שאת משתפת… זה מקסים. גם אני כזאת, לא קראתי לזה לקות… קראתי לזה- לא בראש שלי…
    אין לדעת מה האמת, אך נהנתי מהיופי שבו דיברת על עצמך.
    -יש לי שורה בשיר: מה הדבר המצחיק שעשיתי בחיי
    שרציתי להיות בסדר, אז סרגתי כיפה עין ועוד עין במסרגה אחת

    בטח את יודעת איך זה ניראה
    להתראות טובה

    • נורא קשה לסרוג כיפה? סריגה צפופה כזאת. אצלנו הכיפות שחורות וסגרנו עניין.
      אבל הייתה תקופה שהקטן הלך עם הברסלבית, היא סרוגה ויפה, וקנוייה..רק שבגן הנוכחי לא השתגעו על זה.
      זה הצליח לך? הסריגה הזאת?
      אביטל

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת