תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
לפני כמה ימים לרגל יום הולדתי, חברה טובה התקשרה אלי ובאותה שיחה ונשימה סיפרה לי על חבר משותף בעברנו שנפטר .
כמובן שהוצפתי בצער עמוק וכדרכי הרמתי טלפון לכל מיודעיו על מנת שיספרו לי על רגעיו האחרונים .
תמונתו של האיש היקר ליוותה אותי במחשבותי יומיים בדיוק ופרחה פוו…..
היום יום שחק את העבר ,הצער , המאטפורות ומה שלא יהיה נמוגו ומולן עמד הכח המניע אותי ליום הבא , לכיור העמוס , לחביתה שכמט נשרפה וכל השאר נשטף עם הגשם הראשון .
וכך נותרתי עם נהר של תהיות .
האם צער עמוק ככל שיהיה הוא רק פונקציה של ריק ?
בעבר כשהייתי נתונה במשבר עמוק כעסתי על חברותי שהציצו בי בעייפות מה ונחפזו הלאה וכעת אני הנחפזת .
ואולי תהליך האבל הלא מעובד עוד ינשוף לי בגרון בימי זקנתי המובטלת.
איך רגשות בורחים לנו , והאם טוב שזה כך?
בתקופה שבני נולד מצאתי את עצמי בבית (ולא מבחירה) שקעתי באבל אחר על חבר נעורים נוסף שנעדר מחיי .האבל ההוא היכה בי בגלים , נשף בעורף התודעה המסוחררת שלי לאורך שנתיים שלמות. אז נכון ששם היו כמה ענינים לא פתורים, שהכבידו עלי ,אבל גם כאן נותרו לי מספר מילים שרציתי להחליף עם הנפטר שלא התיעץ עימי אישית לפני שפרש לעולמו.
*
לא אשכח איך בוקר אחד עמדתי על שפת הים, וצרחתי לנפטר הקודם לך.. מפה,לך מפה.. חשתי אבודה והתחננתי בפניו כמו מכשפה שמקימת טקס וודו לא מפותח שדי מספיק ,והוא( הנפטר) נתן בי מבט מלוכסן אחרון ,הלך לו מבלי להביט פעם נוספת אחת אחורה , מניח לי לנפשי . אנקת רווחה כמעט פרצה מגרוני.אחרי שנתיים בהם למדתי אותו מחדש לעומקו ולרחובו הוא התמזג עם החול , המדרגה, הכביש , המקלדת, הכרטיסיה . הממשות שבו פגה והייתה בי רק שמחה על כך, כאילו הרווחתי את כל זה ביושר.
אבל אולי האבל ההוא פשוט תפש מצב אקוטי בקרניו?
והחיפזון הזה, העכשוי,השכחני , האם הוא לא הופך אותי לדלה מבחינה רגשית?וכותב זקוק לעומק מסוים.
והנה חסרת עומק רק עייפה, אני סוגרת את המחשב, אולי בכל זאת אעשה מחווה לחברתי החולה מאד, אתקשר אליה, אבל גם זה לא בטוח.
האם אזכור את עייפותי האנוכית בימים בהם אני אהיה הנזקקת העומדת בפתח?
אני כותבת כאן , בין היתר על מנת לעשות קשר במטפחת, לא להיות מאלה שמעלים גירה , אינטלגנטים לשעה בודדה ותו לא. תובענים שחסרים את מידת החמלה על חיפזונו של הזולת .
רשימת א(מת) כתבת אביטל
איך אמרו חזל"נו "החיים חזקים מהכל" , נתת ברשימתך ביטוי אמיץ וחם לכך.
שתקבלי ושתשמיעי בשורות טובות 🙂
אמן.
מכמיר לב ומשום מה מתחבר לי למה שגרא כתב (כדאי לך לקרוא). בחמלה החמלה פוגשת אותנו וגם ללא חומלים מגיעה חמלה ואיך רגשות בורחים לנו?
נכון ופעם אנחנו בצד הזה ופעם בצד השני ובשני הצדדים צריך לזכור להיות תמיד אמפטי וזה לא תמיד קל.
אביטל, אקדיש לך את הפוסט הבא
מרגש. מזדהה. קשה.
העלית כאן שאלות ותחושות חריפות בכאב ובכנות, שאלות שאין בצדן תשובות טובות אלא עוד ועוד תהיות, וכחו של נהר החיים מוליך אותנו הלאה
תודה לכם משה ,סבינה ואומי על הקריאה וההקשבה.
הי אביטל, קראתי את מחשבותייך ואספר לך שאחרי עשרים שנה שנשאתי בתוכי אבל, למדתי שיש בזה מההצמדות ומהפחד לשחרר, כאילו שאם לא אתאבל אז איזה מן אדם אני? (כך גם עם אהבה…אם אפסיק להתאבל על אהבה שנגמרה אז אצטרך להודות שזו בכלל לא הייתה אהבה).
לפני כחודש חוויתי אובדן הרבה יותר משמעותי מההוא, והפעם נעזרתי במנהגי האבלות שסיפקה לנו היהדות, השבעה, הלוויה ובקרוב האזכרה, אמורים להיות הימים שבהם אנחנו אבלים , תומכים ונתמכים באלו הקרובים, ושאר הימים של חיינו הם בשביל לחיות ולחייך ולאהוב…חושבת שזה נכון וצריך להניח להולכים, ואם כבר להשתמש במותם, אז לא האבל הארוך הוא זה שעושה אותנו "טובים" יותר, אלא ההבנה שזוהי תזכורת לנותרים מאחור, לחיות את החיים ולהיות "טובים" מעצם הדרך שבה אנו חיים אותם.
הייתי שמחה אם היית מתייחסת לנושא מנהגי האבלות ביהדות, כי אינני בקיאה באמת במטרתם, ואלו רק התחושות והמחשבות שנוצרו בי עם ההתמודדות בחודש זה.
סיגל, בשתי הפעמים נודע לי על המוות משמועה ובמקרה הראשונה היו המון סימני שאלה שאולי אעלה בפוסט נפרד , אם כי רמזתי עליהם בכל מיני פוסטים אחרים.
כל מה שאמרת נכון ובקשרלמנבגי האבלות נראה לי שיש בהם משהו מאד נכון , לשקוע באבל מתוך בחירה, כי בשנה הראשונה נשים ( וגם גברים)לא אמורים לקנות בגדים חדשים, לא חוגגים בארועים , יש כאן תהליך מהשבעה שבו אתה לא מחליף בגדים במשך שבעה ימים עד לשנה , תהליך מאד בונה שמביא דווקא להפחתת התלות .
בואי לא נשכח שהאבל קשה מאד לבני המשפחה הקרובה והם הסובלים העיקרים והתהליך אומר להם שלמשך תקופה מסוימת מותר להם ואף רצוי שישקעו בו וימצו אותו עד תומו .
אחר כך מותר ואף רצוי להשכיח את המת מן הלב.
בשורות טובות.
הי אביטל,תגובתי שחיכתה לך ולצאת השבת:
אכן, מוות משמועה מוכר לי ומכירה מקרוב הודעות שכאלו,( רק שמאנשים שאינם מודעים לקרבתך אל האדם שנפטר) והתחושה הזו שווה פוסט, שווה שיר ואולי אפילו שווה מחקר מעמיק, כי אני חושבת שההתמודדות עם האובדן ויהי הקרוב ביותר, הרבה יותר פשוטה, במיוחד שיש את מנהגי האבלות המצויינים שבאמת עוזרים. ואילו ההתמודדות עם הבום-טראח-זבנג של ידיעה המבושרת באגביות חסרת רגישות, היא משהו שמאוד קשה להתמודד איתו במיוחד אם קרבתך איננה מוכרת לכלל. (במקרה שלי אהבה ראשונה וסודית בגיל 16, ואחר כך אבא של חבר שרק ליבי ידע שהוא לי אהוב כאב).
קראתי גם את הקישור המצורף, ומודה לך מאוד עליו ועל תגובתך, תובנה זו נוצרה בעצם בזכות הפוסט שלך.
תודה לך סיגל כל כך מזדהה עם האגביות הזאת.
ך גם אני גילתית בדרך אגבית שחבר טוב שלי נעדר ועד היום אין לי מושג איך זה קרה לאשורו.
אך מברור קטן שערכתי נאמר לי שהוא כנראה אינו בין החיים ותחושות הבטן שלי אשרו זאת באיזה שהוא שלב .
האבל הזה, הלא מוכר שגורם לאחרים להרים גבה ולהמשיך הלאה צבט לי מאד.
הבנתך יקרה לי מפז.
שבוע טוב!
סיגל קראי כאן אולי זה יעזור – http://www.itim.org.il/?CategoryID=209&ArticleID=485&Page=1
זה קורה לנו מפני שצו החיים חזק יותר מההזדקקות לשקוע באבל; נדמה כאילו הלב קהה, אבל לא; ואל נשכח שמדובר בחבר שיצא מחיינו ולא היה לנו אתמול משותף, ולא שבת קודמת ביחד, והחוויות איתו נמוגו באבק הזרונות, לא? זו לא אדישות, זה דרך העולם.
נכון לבנה, הוא יצא מזמן מחיי ועל כך יש לדון את שכחתי לכף זכות.
סליחה על האיחור בתגובה שאכן הבהירה לי משהו.
שבוע טוב.
אביטל יקרה אנא סילחי לי שאני מגיבה לך בערב שבת . זה עונג השבת שלי לקרוא גברים שדורשים תשומת לב בערב שבת או בשבת עצמה . מגיבה לך כי נגעת בנקודות חשובות מאוד ובכנות רבה . מזדהה.
דברים במקום גברים …
שבוע טוב מירי ורק בשורות טובות.