בננות - בלוגים / / וידוי של אלול
תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.   

וידוי של אלול

אז איך זה התפספסה לי קריירת המשחק.

 

אז ככה כבר מהסרט הראשון שלי הובהרה לי הנוסחה. שאז נראתה לי נחמדה, הרי הייתי בת תשעה עשרה בלבד כששחקתי בסרט הראשון לי.

בערבים תצאי למסיבות, תשבי בפאבים, בתי קפה, תכנסי לפתיחות,  הקרנות, ובקיצור תתערי ככל יכולתך.

זהו פוסט שלא נועד לפייס בוק. אבל כשנפגשתי עם חבריי למקצוע לפני עשר שנים לערך, אחת מהן אמרה שזה מה שהיא עשתה. כלומר לא היה לה יום, לילה, דקה עד גיל שלושים היא לא הפסיקה להתרוצץ ואם לא הכניסו אותה לפתיחות, כי היא פשוט לא נמנתה על המשתתפים, היא עמדה בחוץ ותרה אחריי פרצוף מוכר שיכניס אותה.

ואז דבררה את עצמה לדעת. כמובן שאחרי סיום הלימודים חובה עליך לשכור דירת גג עדיף ליד שנקין, זה יכול להיות חדר עלוב, אבל שיהיה על הדרך, וכל העולם ואשתו יוכלו להגיע אליו ולנפוש, ולעשן ולשתות והכל טוב.

וכמובן שהיו עוד תופעות עליהן לא ארחיב את דבורי.

ואני שגדלתי ילדים החל מגיל עשרים וארבע בקושי עשיתי משהו מכל הנכתב כאן.פעם אחת אכן הלכתי למסיבה  שנערכה לרגל הפצתו של סרט חדשני ( הם תמיד היו מאד חדשנים הפרויקטים המטלטלים בהם השתתפתי) עם בעלי, שקיבל באותו סרט תפקיד משני, זאת למרות שאינו שחקן( אותי למשל הורידו בעריכה, חחחה) וכן הכרתי שחקן מתחיל שקישר אותי לבמאי ותיק, ואז עבדנו במשך שנה שלמה על הפקה מטורפת לילדים ומבוגרים. שהתעסקה בקורות " השמנה והרזה" על משקל " השמן והרזה" לא קבלתי פרוטה, והייתי מניחה לבעלי להשכיב את הילדים לישון, בורחת עם חברה לחזרות, כי לא היה זמן אחר, בעלי היה מקטר על כך שזה תפקידו מרגע שהוא מגיע מהעבודה,\  אך לבסוף נכנע,  בסוף הוא בנה לנו תפאורה, והתמסר לעניין בצורה מוחלטת עברנו כולנו בקורת של אומנות לעם ששיבחה את עבודת המשחק שלנו , חיבבה את התפאורה שנסעה על גלגלים, וקטלה את הבימוי . זו הייתה הפתעה לא נעימה.

כאן התחילה סאגה חדשה, באנו ודרשנו מהבמאי לו הקדשנו שנה שלמה מחיינו הצעירים שישנה את המחזה כי בו נעוצה הבעיה, זה פגע לו באגו ומאוחר יותר הכל התפוצץ. אך לא נקדים את הסוף.

בתווך התעסקנו בעוד הפקות שצצו כמו פטריות אחרי השממה, שגם בהן לא הרווחתי פרוטה שחוקה על חודשיי חזרות מפרכים, וגם מהן לא יצא הרבה, והתחלתי מתעייפת

אם כי הדינמיקה בין שחקנים, הייתה תמיד מרתקת, שונה, חדשנית, אבל החיים תבעו את שלהם. לא יכולתי לשקוע בה.

היו לי גם ילדות לגדל, ובעלי התמלא חוסר סבלנות, הוא עבד כמו עבד,  ניסה לעודד, ומאידך נמלא מרמור לא ברור, אז נראה לי נורא.

ידעתי שעליי להיות סבלנית, אבל איך בדיוק עושים את זה? לא היה לי ברור.

ואז חל קרע ברור עם הבמאי הראשון,  ואני כבר אחריי לידה שלישית, ואני זוכרת בדידות נוראה ואותי בוכה ומשננת טקסטים שכתבנו ביחד על חברות בין השמנה והרזה, בין הליצן והנסיכה ( זה היה חלק אחר ובעייתי בהצגה) והשד יודע מה. כנראה נכנסתי יותר מידיי לדמות.

כאן כבר חלה אצלי נקודת שבירה והבנתי שפה ושם אשחק אבל ללכת על החלום הזה במלוא הכח, זה פשוט לא הגיוני.

והשאר יכתב בתולדות ישראל.

בקיצור, פשוט רציתי לכתוב את מה שלא כותבים, לא נעים, הכל היה נחמד ויפה וכדומה וכדומה.

אלול, נו אלול.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת