תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.    ---------------------------------------------------------------------------------------.    

ליצור אחרת

 

 

 

אני הולכת לספריה מתוך הרגל, לרוב לא מוצאת שם מה שאני מחפשת.

אבל מה אני מחפשת בדיוק?
ספרים תורנים, או ספרי קריאה, זאת השאלה המרכזית, אבל אם קריאה אז בטח לא סופרות חרדיות, ואם לא אותן מה אקרא?  המבחר הצטמצם לי. אני מנסה לפענח את שאלת הבחירה, בטוב? הרב דסלר טוען שהרע הוא לא בחירה בכלל כי הוא לא מציאות, הרע נוצר מתוך הגררות, חולשה. האם אני קוראת מתוך חולשה? חולשתי? חינוכי?
הרב קוק טוען שסופר צריך לעשות התכוונות רוחנית לפני שהוא כותב על מנת שתכנים נפשיים רוחניים יעלו על הדף. כאלה שהנשמה מדחיקה, כי היצר מורה להדחיק את הגבוה. לתכנים הנמוכים אין לתת מקום.
 
אני מאמינה שהוא צודק. הוא גם כותב בסדר גודל ענק. 
אכן, יש לדבריו תוקף, בעיקר אם יודעים שרבים מבני הישיבות נטו לעזוב אותן כשנתקלו בספרות שגירתה את המקומות האלה. כלומר לספרות יש השפעה. על היחיד, כמו לכל דבר.הרי כל מעשה שהאדם עושה כאן חורץ גורלות בכל העולמות כולם.
אודה ואתוודה, כנערה הובכתי קשות כשבלי דעת שקעתי בספרים בעלי נופך אירוטי, זה גם גרם לי לא לחלוטין להבין איך זה אמור לעבוד אצלי. בגוף שלי  .
כלומר תיאורים על סף הפורנו לא פיתחו בי מעולם את העניין המצופה, את החסד שאהבה בין שנים מעניקה, את סוד הקירבה המשותפת, רק הציפו בהמון מבוכה, עוררות? כן אולי היא נגרמה. אבל זו התערבבה בקלות בתחושת נאלחות מסוימת. והיו גם  אותם ערבים סתומים, בהם הייתי צופה מתוך שעמום בסרטי הטלוויזיה שהוקרנו, לא אשכח איך אפילו מול זוג מתנשק, הייתי עוצמת עיניים. פוריטנית הייתי כבר מילדות. אחר כך בגיל מבוגר יותר, ניסיתי לבצע הפיכה. וכיום חזרתי אל מי שאני. אם כי בכתיבה לפחות  אצלי עוד עולות שאריות.  אם כי אם הזמן פחות ופחות.
 בהקשר הזה רציתי לספר על ספר שקראתי וכן הרשים אותי ויצר אצלי ספקות מסוימים בקשר לכל מה שכתבתי עד כה, בשם : לסיביר, של סופר בשם: פר פטרסון, סופר דני.
המדובר בספר שעוסק במערכת יחסים בין אח לאחות, בילדות שהופכת לנגועה, הזמן: תקופת מלחמת העולם השנייה לפניה ואחריה, ובכל זאת האחות אינה יכולה להתעלם שבסבך היה גם יופי.
הטוב בספר הוא באווירה שהוא יוצר פחות בעובדות שהוא מנכיח, אווירה פיוטית קפואה יוצאת מין הדפים, הטבע מפצה על רמות עמוקות ולרוב לא מודעות של כאב. דווקא בגלל אפקט ההסתרה החזק, עומד הקורא בתום הקריאה, מול המון שאלות לא פתורות. הסופר שולח את הקורא אל חייו בתוספת שעורי בית, וזה לדעתי סופר טוב.
 
זה גרם לי לחשוב על הנחת העבודה של כוהנת הטיפול הגדולה בירון קיטי, שאין ילדות קשה, גם במערכות היחסים השליליות ביותר שחווית כילד היה משהו שנתן לך סיכוי, נחמה, רק שהיצר הרע, כפי שאני מגדירה אותו, גורם לך לשקוע במסכנות, והפסיכולוגיה של פרויד, מצדיקה אותו.
כשאני לגמרי עם דמותי, אני מנתחת את דבריה והגעתי גם בסיועו של רבי נחמן למסקנה, החושך היה חיובי, הרבה מפני הוא גרם לי להתענג כפלים מן האור.
   החוויות החיוביות  שאף  הן היו חלק מהמאגר,ענגו אותי , והאדם שואף לעונג, אבל כשזה ניתן במינון גבוה ומתוק אז כמו שוקולד הוא נוטה למאוס במה שימס ממילא.  אני עדיין זוכרת את הרגעים בהם הייתי רצה בחצר, את הסומק הזה שמציף את פני, והתחושה המשחררת שהעולם פתוח עד בלי די, כמו שאומרים בחב"ד.
 
 אחזור לספר הקריאה ואתן עוד טעימה, בסוף הספר, הגבורה ההרה, עומדת על סלע  ואומרת כך לעצמה, שהיא חיה בתחושה שמחצית מחייה חלפה, נותרה רק השארית. כשקראתי נזכרתי בעצמי בגילה, הגיבורה בת עשרים פלוס, וכך בלי התראה החלק הילדותי  האינפנטילי ההוא שבי הדהד, הזדהה.
כך חשתי אף אני בגילאים צעירים בהרבה, כיום אני יודעת שבעצם בכל יום אני מפתיעה את עצמי מחדש, ודווקא מתוך הריק שהוא לעיתים מתסכל, מתעורר החשק הנסתר, ליצור ואחרת.

 

 

 

 

 

 

תגובה אחת

  1. אומי לייסנר

    מאד יפה, 0.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת