הִיא הִסְכִּימָה לָלֶדֶת רַק בָּנוֹת
וְהִתְחַתְּנָה בְּהֵרָיוֹן
אֲנִי בְּכוֹרָהּ מִבֵּין שְׁתַּיִם, כְבָר לְבַד
גַּם מֵאֲחוֹתִי
מֵעוֹלָם לֹא הָיְתָה בֵּינֵינוּ שִׂיחָה
גַּם לֹא בִּתְרֵיסַר הַשָּׁנִים
שֶׁעָמַדְנוּ עַל הָרַגְלַיִם
וְעָבַדְנוּ אַחַת לְיַד הַשְּׁנִיָּה
הִיא אָהֲבָה חָרוּבִים
אֲנִי בֶּחָרוּבִים לֹא נוֹגַעַת
יפה איך שהחרובים קיבלו כאן תפקיד של ייצוג המרחק (שוב המרחק) בין הנפשות הפועלות, בין האם לבת.
אני חושבת שאני מבינה עכשיו שם הספר…
ובאופן סימבולי למה דווקא חרובים?
השורש חר"ב, ובאמת זה פרי יבש, נטול כל עסיס, תואם את היובש שאפיין את התקשורת בין הנפשות הפועלות, ואת הצמא של הבת לתקשורת כזאת עם אמהּ.
בפשטות רבה את מיטיבה לתאר רגשות עמוקים כל כך וכואבים כל כך.נפלא.
עפרה
פתוח-סגור-פתוח – ונסגר. למרות היותו פתוח.
ועכשיו רק הבת הבכורה, הדוברת. לבד.
כובד בלתי נסבל.
חשבון בלתי נסבל.
—
תודה, שולמית.
כמה, כמה לבד ומרחק
שיר עצוב, נוגע ויפה