בננות - בלוגים / שולמית אפפל / יותם ראובני על "תדמייני שאת כוכבת" – הארץ ספרים
שולמית אפפל

יותם ראובני על "תדמייני שאת כוכבת" – הארץ ספרים

תדמייני שאת כוכבת

"תדמייני שאת כוכבת": זה שיר? זה סיפור קצר? העיקר שזה מעולה

שולמית אפפל המציאה סגנון מפתיע של שירה הנכתבת בקטעי פרוזה מנוקדים. היא מצליחה לסחוף את הקוראים עד ששאלת הגדרת הז'אנר נותרת בלתי חשובה

 שולמית אפפל פירסמה ספר שרובו שירה אף שהוא כתוב בפרוזה מנוקדת. הקורא נתקל בטקסטים ארוכים למדי, כמו סיפורים, לעתים עם פואנטה ולעתים בלעדיה, והכל בלשון השירית המיוחדת של אפפל. לצד הקטעים האלה, יש גם שירים קצרים בשורות קצוצות.
הנה קטע אחד ששמו "הצעיף", מן הקצרים יותר בספר, במלואו: "אהבתי את הצבעים ואת האווריריות וכשהוא החליק ממעקה המרפסת כל מי שעבר ברחוב יכול היה להיות זה שישים עליו את היד. במקום לרדת ולנסות להשיגו התעצבתי מעט וחזרתי לענייני. מאוחר יותר ירדתי לבית הקפה. הזמנתי תה בחלב וישבתי להסתכל בעוברים ושבים. היו שם כאלה שאיבדו את לבם ואחרים שעתידים לאבד אותו בעתיד. מבית הקפה הלכתי לספרייה. את הספרנית אפף בושם לימונים שהיה מעמיד אותי כילדה לנגב את הלוח לפני השיעור של מורתי שירדה מהכרמל, ולימדה תורה את כיתה ב' צפרירים חיפה. בעודי פוסעת בין המדפים אני שומעת את הספרנית מספרת איך בדרכה לעבודה לכדה במעופו מחלון גבוה צעיף בצבעי גלידה והיא אספה אותו בידיה כאסוף יונה וכרכה אותו סביב צווארה" (עמוד 50).
הקטע הזה אופייני בסגנונו ליתר הקטעים שבספר. מי היא זו שרוצה להיות כוכבת ומסתפקת בינתיים בטקסטים קצרים למדי, מהם אבסורדיים ומהם שכתובים בפאתוס? אפפל אומרת בעצמה ש"אין לי סבלנות לפתח דמויות". אז מה יש לנו כאן? עוברים של סיפורים אחרים, ארוכים, שיכלו להינתן לנו אם המחברת לא היתה מגלה חוסר סבלנות כזה? מכל מקום, בקטעים הקצרים אפפל אכן מספרת סיפורים ובונה דמויות להפליא.
אבל עדיין לא ברור מדוע הטקסטים נכתבו בפרוזה מנוקדת. הרי מקובל שמנקדים בעברית רק תנ"ך, ספרי דת ושירים (להוציא טקסטים בעברית קלה). מה אומרת אפפל בבחירתה? האם היא נואשה מן השירה, אותו יצור חמקמק שאין להגדירו, וכשהוא בא הוא בא והוא כל האושר שבעולם, וכשאינו בא כותבים פרוזה?
הנה עוד היגד קצר מהספר, שכותרתו "שולמית": "אני סובלת בגן ומביאה צרות מהבית. פוחדת מזריקות שקוראים להן חיסונים. אסור לדבר יידיש רק עברית. אני מאחרת ולא מגיעה בזמן לתוף מרים ולבובות היפות. אין לי סבלנות לסיפורים של הגננת. משעמם לי. החלון בגובה שלי. אני לא פוחדת. רק כשסבא איים למרוח לי פלפל על השפתיים הפסקתי לברוח" (עמוד 33).
מהקטעים מצטיירת דמותה של אשה בשלה, משכילה ודעתנית, שמתנהלת בעולם מתוך ריחוק פנימי, שלא לומר מתוך בוז דק כלפי הזולת ואף כלפי מי שהיתה בזמנים אחרים בחייה. אלה הן אלגיות קצרות ומרות, שנושאות על גבן את חום השמש הישראלית ומשתדלות לשכוח את זה ולחלום על חיי כוכבות. הטקסטים מושכים את הקורא פנימה לתוכם. מתרחש תהליך סימביוטי של מלים מול מלים, שהקורא יוצא ממנו עם חיוך על פניו. נדמה לי שאפפל פשוט המציאה כאן איזשהו סגנון, שהוא לא פואמות בפרוזה אלא שירה המורכבת מקטעים של תימהון או מקטעים של כוכבות מדומיינת.
בין קטעי הפרוזה נמצא לפתע השיר "לא דחוּף" שכתוב כמו שיר, קצר ובשורות קצרות: "חשוך ואטי החדר נעים / במכונת הכביסה / חבטת המים בבגד / מדמה משגל. / לא דחוף / להיות נואשת / לא דחוף לקום / להדליק את האור" (עמוד 71).
מצב של השלמה עם קיום שהוא היפוכו הגמור של הקיום הזוהר של "כוכבת" צובע את השיר הזה, כמו את קטעי הפרוזה בספר, בצבעים עזים של חמלה, שהקורא נסחף אליהם וממש מבקש לגרדם בציפורנו כדי לראות מה מסתתר מעבר לכתוב, אם בכלל. זה ספר מאוד לא אופטימי, שנשען על יכולתה של אפפל לספר סיפור־שיר שמשאיר את הקורא המום מהבנה.
"ורטיגו" בבימוי אלפרד היצ'קוק, 1958. "יצאנו מקולנוע רמת גן מלוות בשוטר עם קנס על עישון"
" נבחן, למשל, את הקטע "החג הזה" (עמוד 72). אם נשבור את משפטיו הארוכים לשורות קצרות, נקבל שיר מייאש: "החג הזה נתן שקט. / נתן בדידות. / נתן לקרוא. / וגם כתבתי מעט. / שיחות שעשיתי ביום התגלגלו לחלומות / שגם מהם כתבתי. / בצאת החג התבשרתי שדודה לולה סגרה את הספר שקראה / ועצמה את עיניה. / אצלנו החיים מתים על ספרים ונפגשים בהלוויות".
כותרות הקטעים של אפפל אוצרות בתוכן תובנות שלפעמים די בהן וכאילו אין צורך בשיר־סיפור שבא אחריהן; למשל, "כשהלב נשבר זה קורה בשקט" או "לא תצא ממנה פסנתרנית": "ערב שהתחיל בצלחת כבד קצוץ נגמר אצלנו במטבח במלחמה. / ההגירה לאמריקה קרעה את המשפחה. פרלה ישבה בפינה ותפרה / כיס לדולרים. היא תעלה על אונייה ותתחתן עם פרוון / אז מה אכפת לה להידקר אם כבר לא תצא ממנה פסנתרנית" (עמוד 43). הקטע מעלה בזיכרון את המחזה "יעקובי ולידנטל" של חנוך לוין, המתאר משפחה ששורר בה ריקבון ובו נשאלת הדמות של רות שחש (שזהרירה חריפאי ותיקי דיין גילמו בהפקות של ההצגה ב–1972 וב–2004, בהתאמה), האומרת שהיא פסנתרנית: "אם את פסנתרנית, איפה הפסנתר שלך?"
החלום לעומת המציאות השגרתית, שאמנם אינה בהכרח עגומה אבל יש בה ייאוש המוליד ומאפשר חלומות על כוכבות — זה הניגוד המאפיין את הקובץ המפתיע הזה. אף שאפפל הצהירה שאין לה סבלנות לפתח דמויות, הדמויות נקשרות אליה כמעט בניגוד לרצונה, נוצרות מסיפורים קצרים שבהם הקורא אינו יודע אם להתפעל מן הטקסטים או לייחל לכך שאפפל תחליט מה היא כותבת, שירה או פרוזה. אנחנו שבויים ברצון שלנו בהגדרות, וכשמוצאים כבר הגדרה כזאת, מתברר שהיא אינה מספקת ורחוקה מללכוד את מה שהיתה אמורה.
אבל גם אם לא בדיוק ברור מה הז'אנר הזה, ברור לגמרי שאפפל שולטת בו בכל כישרונה, כמו בקטע שנדפס על כריכתו האחורית של הספר ונפתח במלים: "הסרט של היצ'קוק נקרא ורטיגו ואנחנו יצאנו מקולנוע רמת גן מלוות בשוטר עם קנס על עישון". אם שוטר מטעם משטרת ההגדרות האקדמיות היה בא אל הקובץ הזה, הוא היה משתכנע כי בסופו של דבר אלה שירים מעולים, ואין על מה לרשום קנס.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לשולמית אפפל