הכותרת הטובה ביותר היא זו ששכחתי

כשאני כותבת אני מאבדת תחושה בכפות הרגליים. אני לא מזהה סכנה ולא נוגעת ברצפה. מזל גדול. אמי לא אהבה לצאת בערב ושנאה קולנוע על כן הפך אותי אבי לחצי כרטיס שלו והיה מוציא אותי מהמטה של אימא וגורר אותי לראות סרטים בהצגה ראשונה והבכי שלי היה משאיר אותה אדישה. נשארתי בחיים רק כי זה לא הרג אותי וכבר ידעתי איך לצאת מהגוף ולהביט סביבי וחשבתי לעצמי שאני רואה דברים איומים והיה לי וגם לאימא פחד מוות עם ריח שרוף והיות שעוד לא השתמשו במילה סטייה ולא שמעתי שדברים כאלה קרו למישהו אחר אז חשבתי שרק לי יש עסק עם משוגעים.

בת חמש כנראה כבר הבנתי משהו שלמדתי לקרא לו שנים אחר כך תשוקה וייאוש וכשראיתי את "נעליים אדומות" הייתי כבר רוויה ובשלה לקלוט את הקונפליקט בנפשה של הבלרינה בין אהבה וקריירה והפתרון כאילו נשאב מן העתיד מבית מדרשו של הבמאי לארס פון טרייר, בעצמו נצלן גדול של דמויות נשיות בסרטים שלו ובסצנה שלקחתי לכל החיים הבלרינה השליכה עצמה מהגזוזטרה וריסקה את גופה למוות אבל לא לפני שהניחה בקפדנות את נעלי הבלט הקטנות והחוטאות על מעקה הגזוזטרה. סדר צריך להיות.

עם הזמן נעשיתי נרקומנית של סבל והלכתי לראות מכל הבא ליד סרטים שמביימים גברים על נשים שמשתגעות בפרוורים ומתות בחדר לידה או בזנות או מאהבה מתחת לפסי רכבת וגם משחפת עם קמליות.

בעקבות מעבר לעיר יפה ונוראה שלא הכרתי בה איש ולא מצאתי עם מי לדבר התחלתי להתפזר ולקיים סוג של דיאלוג עם אינגמר ברגמן והסרטים המופרעים שלו. אבל מהר מאד ואחרי נפילה לבור חרא של פזוליני ב"אקטונה" חזרתי לחיים בסרטים של פליני והלכתי ברחובות ולא הבנתי למה כל כך קר ולמה ירושלים דומה לרמלה ולמה לי יש חיים שלא דומים לכלום והתמכרתי לסרטים וכל מה שאני יודעת על עצמי כאישה למדתי מבמאים גברים ויצא שאני מתייחסת לחוויית האהבה כאל מדרון בן שלושים ותשע מדרגות בלילה חשוך סחוף רוחות וגשם ואני עדיין מכורה בעיקר לסרטים נידחים .

וכך מה שהתחיל כמעשה בכפייה הפך לחיי הסודיים ושל עוד חמש נשים זרות באולם חשוך בין שתיים עשרה לשתיים בצהריים בלב תל אביב.