בננות - בלוגים / שהם סמיט / ביקורת על "אבא, לאן הולכים?" ספרו של ז'אן לואי פורנייה
שהם סמיט
  • שהם סמיט

ביקורת על "אבא, לאן הולכים?" ספרו של ז'אן לואי פורנייה

קשה היה לאהוב אתכם

 

אבא, לאן הולכים? – סיפור אמיתי על הורות אחרת/ ז'אן לואי פורנייה/ מצרפתית: מיכל אסייג/ מטר/ 148 ע"מ

 

כמו חריגים למיניהם, גם הספרים המדברים בהם גורמים למרבית הקוראים להסב את מבטם הצדה. הכוונה אינה לספרים שבהם משמשת תסמונת זו אחרת כתבלין לעלילה בלשית ("המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה", "איש הגשם" וכו') אלא לטקסטים משל כותבים משוללי יומרות ספרותיות המבקשים, בפשטות, לשתף את קוראיהם בפניה השונים של חוויית החריגות או החיים לצדה. נטייתם  של טקסטים ממן זה להכברת פרטי פרטים, הקונקרטיות שלהם, הסנטימנטאליות, ועודף הכוונות הטובות, החינוכיות, מחבלים מראש בסיכוייהם לפרוץ את מעגלי קבוצות התמיכה של בעלי הדבר ולהגיע אל הקהל הרחב.

"אבא, לאן הולכים?" ספרו של ז'אן-לואי פורנייה, סופר ובמאי צרפתי ואב לשני בנים מוגבלים בגופם ובשכלם, אינו רק טקסט על חריגים, אלא חריג נפלא ויפהפה בסוגה. אם הספרים שהורגלנו אליהם נוטים לגודש ריאליסטי המאפיין אלבומי תמונות משפחתיים, הממואר של פורנייה הוא קטלוג רב השראה של אמן מינימליסטי בעל משיכה אל הגרוטסקי. "אלבום התמונות המשפחתי שלנו שטוח כמו קרש (…) איננו רוצים להראות אותם", הוא מציין ביובש, ומתאר "תצלום של תומא שאני מאוד אוהב": "בתצלום הוא כבן שלוש. הושבתי אותו בתוך אח גדולה על כורסה קטנה, ממש באמצע האח והאפר, היכן שמבעירים את העצים. במקום השטן יושב לו מלאך קטן ושברירי ומחייך." (ע"מ 49)

הרגע הקטן הזה מלמד על המכלול, ועל גישתו של פורנייה לכתיבה על בניו וחייהם – חיים של מי שלעולם לו יהיו להם "קורות חיים".  זהו רגע מבוים, לכאורה מלאכותי ומזויף, אך הוא מיטיב ללכוד את מהותו של המצולם ואת השניות שבהווייתו המלאכית ושטנית כאחד. כאן פורנייה מביים מחומרי המציאות, בשאר הקטעים (הספר מורכב מפרגמנטים קצרים) הוא בורר ממנה פריימים שאינם רק תמונת מצב ותמונת ראי עקום אלא גם אמירה על מצב קיצוני שרק מעטים מכירים מקרוב, שאינו אלא התגשמות הסיוטים של כל הורה לעתיד. במקרה של המחבר ורעייתו שהיו, בתוך שנתיים, להורים לשני ילדים מפגרים, מעוותי צורה, לקויי שמיעה וראייה, זהו סיוט כפול. "לי היה סוף עולם פעמיים." (ע"מ 11).

ההומור הוא לפורנייה אסטרטגיה, אמצעי הישרדותי, מעין תחליף לאמונה דתית שבה מוצאים רבים עידוד במצבים מעין אלה.  לעתידם של ילדיו חסרי העתיד הוא מתייחס בהומור לעגני. כשמסתבר שהתינוק מתייה אינו מסוגל להזדקף והוא "רך כמו בובת סמרטוטים", צופה לו אביו עתיד של מוסכניק "אבל מוסכניק ששוכב. מאלו שמתקנים את החלקים שמתחת למכונית במוסכים שאין בהם מתקן הרמה." (ע"מ 22) כשמוכר בחנות הצעצועים מציע לו לקנות לבניו בני התשע ואחת-עשרה את ערכת הכימאי הצעיר הוא חושב בלבו "למה לא 'הקמיקזה הצעיר' עם חגורת נפץ לפתור את הבעיה אחת ולתמיד." (ע"מ 41) כשהוא מתייחס להימנעותו רבת השנים מדיבור על ילדיו ומן "השאלה האיומה "מה הם עושים?" הוא מפריח בהנאה מתגרה שקרים מרהיבים : "תומא בארצות הברית, במכון הטכנולוגי של מסצ'וסצס. הוא כותב עבודת גמר על מאיצי-חלקיקים." (ע"מ 97)

פורנייה בפירוש צוחק על חשבון ילדיו חסרי האונים והוא מודע לאי נוחות שצחוק זה מעורר בקרב מאזיניו. "כמו סיראנו דה ברז'ראק שבחר ללעוג לאפו, כך אני לועג לילדיי. זו זכותי כאב." הוא טוען , מסרב לשתף פעולה עם המוסכמות לפיהן "הורה לילד מוגבל חייב להסתובב בפניו קודרות. עליו לשאת את הצלב שלו ולחבוש מסכת יגון. בשום פנים אסור להדביק לו אף אדום כדי להצחיק. כבר אין לו זכות לצחוק. יהיה בכך טעם לפגם." (ע"מ 37-38) על האנשים שלדידם "ילד מוגבל הוא מתנה משמים" הוא כותב: "הם לא מתבדחים. לעתים נדירות אלו הורים לילדים מוגבלים." (ע"מ 34)  

מי שיזדעזע למקרא הדברים, מי שיתקשה לעכל את הומור הגרדומים של האב

המציע לילדיו "ללכת לשדה לקטוף פטריות רעל ולהכין מהן חביתה טעימה", "ללכת לאלסקה ללטף דובים" או "לטייל בחולות טובעניים" (ע"מ 9-10) יסלוד מן הממואר שכמעט שאינו מציע לקוראיו נחמות ורגעי חסד, אלא רק ייאוש ואבסורד.  אבל דווקא המבט הנתפש כמנוכר וכסרקסטי, ובפרט כשהוא מתאר רגעים אינטימיים שרק מי שאינו מגדל את ילדו בשלט-רחוק חווה אותם, אוצר בחובו חמלה עצומה ומניב תיאורים מלאי חמלה ואהבה: "כשנושאים אותם בידיים יש תחושה שמחזיקים רובוט. בובה מברזל. בערב אנחנו זקוקים למפתח שוודי כדי להפשיט אותם. כשאנחנו מסירים את השריון שלהם אנחנו מבחינים בסימנים סגולים שהותיר שלד הברזל על גופם העירום, ואנחנו שוב עומדים מול שני גוזלים מרוטי נוצות." (ע"מ 63)

להורה נדרש אומץ אדיר כדי לומר בריש גלי שחיי  ילדיו היו אומללים וחסרי משמעות, להודות שרגעי הזוהר שלהם היו אלו שבהם אכלו צ'יפס או שהו באמבטיה חמימה. לפורנייה, המקדיש את הספר למתייה "שהלך לחפש את הכדור שלו במקום שממנו כבר לא נוכל להחזיר אותו" ולתומא "שראשו יותר ויותר בעננים" (ע"מ 7) יש את האומץ לכך, וגם את האומץ להודות בכישלונו כהורה, כבן זוג וכאדם. "לא הייתי אב טוב (…) לא פעם איבדתי את הסבלנות אליכם. קשה היה לאהוב אתכם. כדי להיות איתכם נדרשה סבלנות של מלאך, ואני איני מלאך." (ע"מ 8)

"אבא, לאן הולכים", לא היה בשום פנים ואופן יכול להיכתב בידי מלאך. משוררי אמת, כפי שהעיר פעם בלייק, הם "על צדו של השטן". 

(הרשימה פורסמה במוסף "ספרים" של הארץ)

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לשהם סמיט