***
אֲרִיכוּת יָמִים מַמְאֶרֶת
פֹּארוֹתֶיהָ – נְגָעִים מִכָּל זָן.
אוֹמְרִים כִּי מָתוֹק הָאוֹר
-פִּתּוּי חוֹצֶה חָלָלִים.
וְהוּא מְסַנְוֵר בְּסַסְגּוֹנִיּוּת
הֲפַכְפָּךְ וְאָדִישׁ.
הַפִּתּוּי הוּא הַוִּתּוּר הַמֻחְלָט
מָהִיר אוֹ מִתְגַּנֵּב בַּלָאט
וְאָז
בַּבֹּקֶר חוֹבֵשׁ אָדָם אֶת חֲמוֹרוֹ
וּמַרְחִיק אֶל אַחַד הֶהָרִים.
הבית האחרון מצמרר, רות.
כמו מעשה האֶסקימואים (בלי החמור). כמו מעשה שוכני ההרים באסיה.
כן, אריכות ימים.
ו"מתוק האור" [בעיניים – היה שיר כזה]?
המשמעות שנתת מטלטלת.
תודה, רות.
וואו רות! זה מה שאמר לי פעם גנן זקן של גינה ציבורית שהתנדב לטפל בה. הוא היה כל כך בריא ולא ידע מה לעשות עם שארית חייו. מזל שאפשר לכתוב על זה. תכתבי תכתבי וכן אני יודעת שהפאורות לא משהו וזה קשה, אבל הכתיבה שלך נכס למאריכים לחיות. זן שלא בוטא דיו. יש לך שליחות.
תודה לכן רבקה ומירי על תובנותיכן המעמיקות
רות
העתקתי את השיר המופתי הזה ואני מפרסמת אותו בדף הפייסבוק שלי ברשותך האדיבה. מירי