אקלביה
אקלביה, משבט שוכני היערות, חלם להיות קשת. הלך למורה גדול וביקש להיות תלמידו. אמר המורה: "לא תוכל להיות תלמידי, כל תלמידי בני מלכים הם."
חזר אקלביה ליער, בנה מחימר פסל בדמותו של המורה והעביר ימיו באימון בחץ וקשת והתבוננות בצלמו של המורה.
יום אחד טיילו המורה ותלמידיו ביער. כלב שנתלווה אליהם רץ נובח לעבי היער, אך חזר במהרה, מילל, נושא קן חצים בפיו. קראו המורה ותלמידיו לקשת האמן לקרב ולגשת אליהם. התייצב אקלביה בפני המורה ושוב ביקש להיות תלמידו. הפעם הסכים המורה, אך נזכר שהבטיח לאחד מלתלמידיו שיהיה הוא הקשת הטוב בעולם. ביקש, אם כן, מאקלביה את אגודל ימינו כתשלום שכר הלימוד. שלף אקלביה חץ מושחז, חתך אגודלו והגישו למורה.
התלמידים השתחוו לאקלביה, שעד כה היה הקשת הטוב בעולם.
מתוך "שורות", טקסטים: גרא גינזבורג, אמנית מלווה: איריס קובליו, עריכה לשונית: זהר איתן, יצא בהוצאת "אבן חושן" 2004
האקווארל יפהפה, איריס.
מניין הטקסט? זו גרסה מפושטת מאוד של סיפור מתוך האפוס ההודי מאהאבהאראטה.
זה אכן מהמהבהרטה. זו זוית ראיה או השקפה. למשל: סיפור אהבה
כמה מיוחדם האקוורלים שלך.
אז יש לך בן זוג בשם גרא
ואני חשבתי שהשיר ששלחת לי הוא של משורר סיני בשם גרא אישי!
האם זו מחמאה לגרא?
ועוד איך!
כמה את מציירת יפה!!! תענוג.
תודה יעל. ברכות
נפלא, איריס. שיעור מאלף. עודד
תודה עודד.
גרא מוסיף: בגלל אהבתו הגדולה למורה ושנים רבות של התבוננות בדמותו, אקלבייה קיבל כמות כל כך גדולה של ידע, עד שהקרבה הפיזית למורה והתהילה כתוצאה מכך איבדו את חשיבותם.
ואני חשבתי על : לאהוב (מורה) זה גם לוותר עליו, או לוותר על להיות תלמידתו.