פניו טבועות בגרזן
שמכה בקיר
ומפיל חדר אחרי חדר
חלון אחרי חלון
הנה הרצפה מתבקעת
ובין הקרמיקות המנותצות
מציצות עיניו
משתאות
לא
לא ניתן לעצור
אפילו את האור המוזהב
של אחר הצהריים
החומק במהירות
אל מאחורי עצי הפארק שבחזית
את פותחת את פיך
לצעוק די
אבל קוֹלֵךְ חלש מקול הגרזן
המשתולל
וגודע גם את
שְׁמֵךְ הטוב
ואת
אהבת חַיַּיִךְ
לאהוב את פרנק, נאנסי הוראן, הוצאת מודן, 2008
אני ממליצה על ספר אמיץ ועוצר נשימה המספר את סיפור אהבתם של האדריכל- אמן הגאון פרנק לויד רייט ומיימה צ'ייני, אהבה בלתי אפשרית ההופכת לאפשרית, רצופת משברים וניסיונות גדולים מהחיים למימוש אהבת אמת מול מוסכמות חברתיות ושבירת טאבו. אהבתם נגדעת בטרגדיה שגם היא גדולה מהחיים אמנם, אפילו שקרתה בחיים עצמם, במציאות הזו.
הסיפור הוא מתחילת המאה הקודמת ומבוסס על קטעי עיתונות, עדויות, מכתבים וספרים, נכתב על ידי עיתונאית מוכשרת אך לא ספרותית במיוחד, ננסי הוראן, ובכל זאת מרגש מאד ומעלה שאלות רלוונטיות עד היום.
בספר מובאים קטעים מהגותה של הפילוסופית –פמיניסטית אלן קיי, שהופכת לאחר מכן למורת הדרך של מיימה צ'ייני, למעסיקתה, לדמות הנוספת המשפיעה באופן כה טוטאלי על חייה.
"היום אני רוצה לדבר איתכן על הסוג האצילי ביותר של האהבה- אהבה הממזגת את הרוחני עם האירוטי. כששני נאהבים כמהים להפוך לישות אחת, לשחרר זה את זה ולפתח זה את זה עד לדרגת השלמות הגבוהה ביותר של האהבה היכולה להתקיים בין גבר לאשה בעלי רמה מוסרית ואינטלקטואלית זהה."התנסות באהבה כזו היא תחושה שאדם מוכפל. רגש כזה מעניק חירות לאישיות ומעמיק אותה, מעורר בנו השראה למעשים אציליים ולמילים גאוניות. כשאהבה אדירה כזו מתקיימת, וזה קורה רק פעם אחת בחיים, יש לה זכות גדולה משל כל יתר הרגשות. האהבה המושלמת מעגנת את עצמה בחיים"
הספר הזה מעורר תהיות רבות הוא לא מרפה. שאלות בסיסיות המושרשות בנו עמוק כמו הגשמה אישית על חשבון פגיעה באחר מטרידות ומזעזעות כשהסוף המחריד מגיע. גם הסוף עצמו מעורר שאלות. ממה אנחנו בעצם מזדעזעים? האם גם ההגדרה שלנו כ"מחריד ומזעזע" איננה טבועה עמוק במה שאנחנו רגילים לחשוב על מציאות חיינו?
אז אם הגעתם לסוף, לאחר ערוצי הדמעות שיזרמו מהעיניים ללב, אולי תעצרו רגע ותתבוננו בתגובה האוטומטית שבוודאי תעלה. התגובה שלא משתנה מדורי דורות. ואולי תבדקו את עצמכם מחדש ולמרות הכאב תתנו צ'אנס להבנה אחרת של סיפור החיים המדהים הזה, שהסופרת עיתונאית כתבה כמעט ללא שפיטה. וזה לא מובן מאליו.
הצילום: דגם הבית שבנה פרנק למיימה
איריס, לא בטוח שהבנתי הכל, אבל רואה שצל חותך כבר את פנייך בתמונה.
ואני הייתי אומרת, אמיר, שהנה האור כבר חושף את עיניי, בתמונה…
תודה רבה – אני רצה לקרוא. ההורים שלי היו אדרכלים ומאד אהבו וגם ביססו את עבדתם על העבודה של פרנק לויד רייט.
תודה אומי, אם כך ממש שווה לקרוא
מרגישה בשיר דחיפות שאין לעצור בעדה וסוג של אלימות , בעיקר בסופו
רשימה מעניינת מאד
יש אומרים שבדמות האדריכל ב"כמעיין המתגבר" שאבה איין ראנד השראה מדמותו של לויד רייט
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9B%D7%9E%D7%A2%D7%99%D7%9F_%D7%94%D7%9E%D7%AA%D7%92%D7%91%D7%A8
ריקי, השיר הוא נרטיב מהספר. תודה על הקישור. מרתק יהיה לקרוא שוב את הספר של ראנד
היי איריס,
תודה על ההמלצה. אני בהחלט בעד לבדוק מחדש, בהחלט בעד לנסות הבנות חדשות ובעיקר מחודשות. נשמע טוב.
כל טוב, חן
גם אני נזכרתי בספרה של איין ראנד ( "אנו החיים?") רשימות הביקורת שלך על ספרים שאהבת כתובות יפה ובהחלט מגרות לקריאה, ובשיר יש עוצמות לגרזן יש נוכחות אימתנית לאורך כל השיר, נוכחות המאיינת ומצמיתה הכל באמצעות תמונה אחת הבעת הכל ,איריס ,שיר חזק
תודה חנה, מה שאני כותבת על ספרים לא נובע מביקורת אלא מחוויה פרטית שממנה אני מקישה משהו על עצמי. לא אכתוב "ביקורת שלילית" על ספר שלא אוהב. ולכן זן לא ביקורת אלא השראה.
בספר, איום הגרזן מתקיים לכל אורכו, למרות היותו מפעים. העולם שנבנה וקורס כל הזמן גם כן נוכח חזק בספר ששימש השראה
חן, הבנות חדשות יכולות להתעורר מדברים שונים. לא כל אחד מגלה את מה שהאחר מגלה מאותו הדבר עצמו. וזה בעצם היופי במגוון של המציאות הזו
איריס השיר חזק וכואב עד שהוא מותיר אותי ללא מילים, תאור ההרס וההורס שהוא גם הגרזן וגם זה שביתו נהרס רווים בתנועת ההרס שכמו לא יכולה להעצר.
תודה על ההמלצה אני תמיד לוקחת את המלצותיך!
תודה חני. כל הריסה מאפשרת מקום לבניה חדשה, יציבה יותר, זקופה יותר
שיר קשה, מלא חוסר אונים. מזכיר לי סיוטים חוזרים בהם ניסיון לצעוק וקול חלוש יוצא. אני מניחה שזה חלום שהרבה חולמים אותו. יחס עם האלימות סביב הוא קשה ביותר. עוד נקודה חזקה היא ההרס שפוגע גם ב"שמך הטוב". מה זה בעצם? לא משנה כי בכל מקרה ברור שזה משהו מאוד שורשי, פנימי, כאילו חוט שידרה.
יש המקצצים שורש עץ כדי שיפסיק לצמוח ויש עצים שמקצצים להם את השורשים כדי שיצמיחו חדשים.
"ממה אנחנו בעצם מזדעזעים? האם גם ההגדרה שלנו כ"מחריד ומזעזע" איננה טבועה עמוק במה שאנחנו רגילים לחשוב על מציאות חיינו?"
הכל פרספקטיבות…והן יכולות להשתנות בין רגע…
לוסי זה נכון, הכל יכול להשתנות בן רגע ובכל פעם נוצרת הזדמנות להתבונן איך אנחנו מגיבים לשינוי.
"שמי הטוב" זה הרבה דברים. שמה הטוב של מיימה, אהובתו של האדריכל פרנק (הספר שהמלצתי) מוכפש (נהרס) ע"י העתונות והחברה שדוגלת בערכי מוסר מקובלים. "שמי הטוב" מתייחס בשיר אל מיימה.
שמי הטוב הוא גם מה שכולם רגילים לחשוב על מישהו/מישהי מסויים (רוחני, מלא אור, אהבה, נתינה, שלמות) ופתאום עושה מעשה ושמו הטוב נהרס בן רגע. גם זה סוג של טרגדיה, אם כי איננה אקוטית.
טוב שרשמת טרגדיה, אם כי איננה אקוטית. פרופורציות, אמרנו. מי ששמו טוב, לא יקשה עליו לתקן. מי ששמו טוב לא מקלקלים לו כל כך מהר. מי ששמו טוב יש מסביבו מספיק אנשים אוהבים שיזכירו לו.
🙂