היום, השכם בבקר, ירדה תערוכתי "שפת אם" מהקירות. את 35 הציורים הכנסתי לתיק פוליגל סגול ואת הרקדנית מחקתי
ומחקתי
ומחקתי
בעדינות
עם כל מחיקה חשבתי: טוקיו, טוקיו, טוקיו
את ממש מתאימה לגלריה הכי אינית בעיר המדהימה, הקוראת לי אליה כבר שנים רבות.
האם אני חוצפנית?
כן!!!
הרקדנית ממש ממש רוצה לעוף לשם.
אז מוזמנים לצפות במצגת שהכנתי מהתערוכה
http://www.flickr.com/photos/iriskovalio/sets/72157617877810430/show/
וקצת לחייך איתי עם כמה צילומי הרקדנית, באה, רקדה, נמחקה, עפה…
הפוסט מוקדש לענבר
שבאה אתי היום עם זריחה
ועזרה למחוק
ולארוז
ולהעמיס
ולהאמין
בחיים, באומנות, באהבה
המחיקה המדדמת נפלאה, איריסי
אצפה מאוחר יותר במצגת
לחיי תערוכות רבות נוספות
בכל מקום שתרצי, גם בטוקיו!
:))
הי איריס, ראיתי אתמול סרט תעודי בערוץ שמונה שעקב אחרי משה רוזנטליס והיה מרתק כשבסוף הסרט התמונות יורדות מקירות התערוכה ונארזות, וחלקן יוצאות לתערוכות בעולם. זה היה בעיניי החלק הכי מרגש לראות איך שהוא מלטף את התמונות הארוזות, ואיך שהוא מטייל בין הקירות הריקים וקורא את השמות שנותרו.
אני מניחה שזה חלק לא קל לאומן, בתערוכות כשיורדים מהקיר, כך שעפה לטוקיו בחיוך, זאת מחשבה נפלאה בעיניי, כמפתח אל האישה החייכנית והאמיצה שבך, המתמודדת עם התערוכה על כל שלביה.
והרקדנית הנמחקת בטח מודה לך. אחרי כל כך הרבה זמן של ריקודים על קירות, היא תוכל לנוח. ואולי כדי שיהיה לה כוח לרקד בטוקיו יהיה כדאי שתשלחי אותה במטוס, ולא תתני לעוף סתם כך. עכשיו כנראה מנוחה, ותמשיכי לרקוד לנו ציורים.
אכן סיגל, הרקדנית רקדה שישה שבועות והיא עייפה מאד. אמנם נמחקה מהקירות, אך הספיקה לקפוץ אל חדר התוכניות הסודי ולהתערבל בתוכו עד יגיע יום ו–
תערוכה יפה, איריס. זו "שפת אם", שבה היפנים לא יהיו:
Lost in translation
(ובתרגום ההוא לעברית: "אבודים בטוקיו").
🙂
שחרמריו נכון, בשבוע שעבר רציתי להיות אבודה בטוקיו, כך כתבתי מהרצליה לשולמית מניו יורק וכנראה נתקלת בחלון הזה, אך אבדון הפך לנצחון, ומשלושה יוצאים שנים או אחד (תלוי מה רוחב החלון…)
איריס רקדנית הקיר שלך ממש קיימת כאן בצלומים, גם כשהיא מחוקה, עדינה ומלאת מעוף והיא עוד תרקוד כל הדרך לטוקיו.
אמן ואמן חני, ואני גם לא אתנגד אם תעשה כמה חניות ביניים ותרקוד פה ושם עד שמישהו יקח אותה ברצינות ויעשה אתה ביג טיים
אח טוקיו………גם משמח וגם קשה להיפרד. אין סרט מחיקה?
וברכות!
ראיתי עכשיו את המצגת ונהניתי כפליים כמי שראתה את התערוכה וניסתה לשמר את החווייה המרגשת במאמר. המצגת עשוייה לעילא ולעילא. נהניתי מהעריכה ובעיקר בעיקר שוב מהיצירות מלאות ההשראה .
המשך הצלחה איריס!
את סרט המחיקה, מירי, אולי לא כל כך כדאי לראות, כי אני לא משהו בפינישים. חוץ מכמה דמעות נשפכה לי כל קופסת הצבע האמור לצבוע יפה יפה את הקירות, והרצפה והרחבה התמלאו כתמים ובלגן, ומרב שניסיתי לנקות התלכלך עוד יותר, ובסוף הצפנתי את המקום, כמו באליס בארץ המראות שמילאה חדר במי הצער שעלו על גדותיהם עד שכמעט טבעה בהם.
אבל ברגע האחרון הגיעה האוצרת עם עוגת התותים והקצפת, זללנו וזללנו וחזרנו לפרופורציות:)
איריס, ובכל זאת למרות העצב שבהורדת תערוכה, בשעה טובה ! יש משהו מרגיע בתם ונשלם.
אני מסתכלת על המחיקות ואני מרגישה כאב.
ועוד איך יהיה לך טוקיו, ואפה שתרצי על הגלובוס.
הצילומים נהדרים. מספרים בעצמם איזה סיפור על לידה וגדילה, צניחה, סוף, הצלה, בריחה. דרמה בהמשכים.
המצגת נהדרת !
לוסי, אני תמיד שמחה על התבוננותך המעמיקה. אקח ברצינות את איחולייך!
היי איריס
יותר מהרקדנית העביר לי את התחושה הקשה
של סוף תערוכה דווקא תיק הפוליגל הסגול
לפחות הרקדנית נמחקה ועברה לעולם מיסתורי וטוב יותר…:)
מזדהה איתך לגמרי, לפעמים הרגשה היא כזאת כבר ברגע סיום תליית התערוכה…לא כל שכן בפירוקה.
נטע נכון, תיק הפוליגל הסגול הוא כמו המזוודה הקטנה בה נארזו כל חלומות החיים במעבר ממקום למקום. רגע של מוות.
יורדת מהקיר אך חודרת אל הלב…
לאה, כשהלב פתוח אהבה נכנסת. גם כשהפחד אורב בפינה, השאירי פתח
ואני מרגישה הרבה תקווה וגם סוג של שמחה בתיאור שלך – אולי כי הרקדנית ירדה מהקיר והתערוכה נארזה – כשהיא מוכנה ובשלה – לעתיד חדש.
זה נורא אופטימי. קירות בעולם מחכים לה. בהצלחה.
קירות העולם מחכים לה… רק שלא תתקל בקירות ותשבור את הראש
איריס, זה לא נעים לראות רקדנית נמחקת מול העיניים אבל התערוכה היתה יפה וחשובה
תשמחי בה 🙂 ולחיי התערוכות שבדרך (גם לטוקיו)
ריקי, מחיקה היא חלק מהאמנות לא? חלק מהחיים. מה היו חיינו לוליא היינו מסוגלים למחוק? מה היו חיינו אם לא היינו נאלצים למחוק, כי…? מי יודע
איזה חשבון חיים עשית. מעין סיכום ביניים , כמו שעושים משוררים.
סבינה, אם לא נעשה מדי פעם סיכום ביניים, החיים יסכמו אותנו מהר. לוויתן הזמן יבלע אותנו לפני שנעיז אפילו להכנס לאוקיינוס הקטן-
איריס יקירה, כמו הכתם של אבידן, בלתי ניתן למחוק את הרקדנית ואת הציורים שלך, הם תמיד בלב. המצגת מקסימה, ודרך צלחה בטוקיו.
תמי, תודה. לימדו אותנו שהעיקר הכוונה, לא?
עצוב כל כך להוריד תערוכה מהקיר… כמו מוות קטן. נו, שנמות עוד הרבה פעמים, אינשאללה!
* המצגת יפהפייה, ואיריס עדיין לא באה לבקר אצלי – למה?
ביום ראשון הבא, בלי נדר
:)))))
ואכן שנמות הרבה פעמים
אמנות המחיקה לא פחות חשובה מאמנות היצירה (ככה זה בכתיבה)שתזכי לחיות לאהוב וליצור ולבקר בכל המחוזות שנפשך חפצה בהם , וטוקיו שבלב היא הכי הכי ,איריס יקרה
תודה חנתי הנהדרת. אקח את איחולייך אתי לפוסט-ל"ג-בעומר, ואת המחיקה אמיר בשריפה של כל הבליי:)
כי הרי גם זו אמנות…
איריס, צפיתי מספר פעמים במצגת וראיתי ניתוק ואפילו ניכור בין הדמויות – זה בשילוב עם הכותרת שפת אם יוצר תחושת בדידות במקום שבו אמורה הילדה שדמותה חוזרת בציורים, לחוות שייכות – אצל הוריה.
צר לי שלא יכולתי לבקר בתערוכה
היי אהוד. תודה שצפית במצגת. הציורים נתונים לפרשנויות שונות. באחד הפוסטים הקודמים שלי יש קישור למאמר של משה יצחקי הנותן גם הוא פרשנות מסויימת.http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1444438
דבריך נכונים גם הם במידה מסויימת. מקווה שתוכל להגיע לתערוכות הבאות.
איריס,
המצגת מקסימה, יפים ונוגעים ללב צילומי המחיקה, והרקדנית עוד תשוב ותרקוד, אם תרצי אפילו ביפנית 🙂
אריגטו, חני