ילידת תל אביב. גרה בהרצליה.
קבלתי תואר שני בציור מאוניברסיטת פנסילבניה, פילדלפיה, תואר ראשון בקומפוזיציה מאקדמיה למוסיקה בירושלים ותואר ראשון ללימודי ספרות עברית מהאוניברסיטה העברית בירושלים.
הצגתי תערוכות יחיד במוזיאון ישראל בירושלים, מוזיאון הרצליה, גלריה נחשון, ומשכן האמנים. השתתפתי בתערוכות קבוצתיות במוזיאון ישראל ובגלריות רבות אחרות.
אמנית מלווה למשוררים ולכתבי עת ספרותיים.
בוגרת קורס מתא"ן למנחי כתיבה.
מורה ליוגה.
מנהלת אתר אישי של אומנות בפליקר
http://www.flickr.com/photos/iriskovalio/sets/
מבחר פרסומים
אמנית מלווה ל"מחברת החלומות" – אגי משעול, הוצאת אבן חושן
אמנית מלווה ל"שורות" – גרא גינזבורג, הוצאת אבן חושן
"הליקון 23"- רשות היחיד, אמנית מלווה.
"הליקון -ארוטיקה"- אמנית מלווה
"זמן טרופות"- דואט אמנית משורר (משה יצחקי), 2009, הוצאת חלפי
פרסומי כתיבה בהליקון, משיב הרוח, עיתון 77 ועוד.
השיר הזכיר לי בהתחלה "מחבואים" מאחרי מלפני, כאילו האומן משחק מחבואים בדימויים, במשיכות המכחול, השיר שלך אומר את החיפוש ואת המציאה בעת ובעונה אחת בצורה מיוחדת ומרגשת
איריסי
מרגשת אהבתך לניל ווליבר, מפגשכם הוא מתנת חיים. סקרנית לראות ציורים שלו הקרובים לציור בפוסט הקודם, בו התקשיתי להתבונן בשל עומס ואשלייה תלת מימדית מועצמת.
איריס, על פי השיר המתנחשל והמרגש הזה נראה שווליבר היה צייר טוטאלי ומחובר באופן העמוק ביותר אל מושאי ציורו מעין התמזגות פגאנית עם הטבע. וניכרת הערכתך ואהבתך אליו כמורה, כמו נוכחותו עדיין מפעמת בך.
מוישלה, אהבתי את מה שכתבת על התמזגות פגאנית עם הטבע. כך גם צייר. הלוואי ויכולתי להשיג את הסרט שממחיש את הטוטאליות בזמן שצייר.
נוכחותו עמי כמו הנוכחות של היקרים לי שישנם ושאינם.
תודה
🙂
נראה כי היו לו חיים מלאים בתוך ציוריו ומתוך התבוננותך הרי כי להביט בציוריו הם לראות אותו בנוכחות.
הציורים שלו שפגשתי רק כאן גורמים לי הזדהות בצבע הלבן, נדמה כאילו הוא מצייר את הציור ואז טובל את המכחול בלבן ונותן את העומק והאור. כמו שאני עושה בחיים… עם הצבע הורוד.
סיגל, בתהליך הציור הכל נעשה בוזמנית. אין לפני ואחרי. כל "שטח" נגמר ולא חוזר. אין אחר כך. הכל עכשיו. מן יציאה מהזמן "הטבעי". כמו "אין זמן". כמו להסתכל על ציור ולראות הכל בחוויה סימולטנית (שונה מהאזנה למוסיקה או קריאת סיפור)
תודה
יש משהו בציורים שאומרים לי "מולקולה". כאילו יכל הצייר לרדת למולקולה האחרונה של הדברים.
התקריב מראה לנו עושר, רב שכבתיות, ולמרות שזהו פרט הוא שלם ומרתק.
השיר יפהפה ומרגיש לי כמו קוצר נשימה של מי שנשימתו נעתקת מרוב יופי.ויחד עם זה ומצד שני, הוא זורם כמו נחל. איך זה?
לוסי, יפה הדימוי שלך לנחל זורם. כך הרגשתי כשהשיר נכתב.
בציור התקריב דווקא רציתי להראות את ההפך מ"רב שכבתיות". הציורים שלו הם כמו "פאזל" פיסה (או כתם צבע) מונחת על יד פיסה. הצבע כמו שהוא, המונח על הפלטה, מובא במהירות ובבטחון על הקנווס, ולעולם אין מעליו כתם נוסף, אלא רק לידו. ההצטרפות המהירה של הכתמים זנ לצד זה יוצרים את הרטט ואולי האשלייה של רב שכבתיות, אך יש כאן רק שכבה אחת.
זו צורת עבודה מאד יחודית לו.
ממנו למדתי לצייר כך דווקא בצבעי מים.
מעניין שתחושת הרב שכבתיות נוצרת כך.בחלק מהאיזורים זה נראה כתם ליד כתם, אבל חלק לא.למשל בתקריב, איזור המים התחתון.זה נשמע כאילו מתוך ההשטחה (כתם ליד כתם) בא העומק.
זה נכון לוסי, מתוך צורת ההשטחה המיוחדת באה אשליית העומק. אבל האמת שמה שיוצר את תחושת ה"מציאות" היא הרישום המדוייק, הקונטורים, ששומר הקפדנות על פרספקטיבה. כאילו יש שוני עצום בין הרישום לצבע וזה מה שיוצר את הויבראציה. מקווה שהבנת
מאד נוגע הטקסט והציור .
תודה אביטל
שיר מרגש.
רואים מצויין את טכניקה המיוחדת של ניל ווליבר. עכשיו במהותו הוא חי בתלמידיו.
תודה דובי. אכן מהותי חיה בתוכי, אפילו הרבה יותר מהזמן שהיה בחיים.
מהותו
השיר הזכיר לי בהתחלה "מחבואים" מאחרי מלפני, כאילו האומן משחק מחבואים בדימויים, במשיכות המכחול, השיר שלך אומר את החיפוש ואת המציאה בעת ובעונה אחת בצורה מיוחדת ומרגשת
אשרייך שחווית כוליות כזאת ,תמצית של אהבה, זה נקרא חיים, איריס היקרה והציורים יפים יפים
חני, אהבתי את הדימוי של מחבואים. האור משחק עם הגוון, עם הקדימה, עם העמוק, משחק אלוהי
תודה חנה. כל חיים נובעים מתמצית ובכל תמצית חיים שלמים ומי יתן ונלמד לשים לב לתמצית כמו לחיים עצמם
ואם לא הבנת את דבריי הסתומים (?) אז תודה לך על מחמאותיך. והציורים היפים הם כמובן של מורי.
איריס, אהבתי את השיר!
איריס, גם אני כמו גבריאלה.
תודה גבריאלה ותודה שולמית
איריסי
מרגשת אהבתך לניל ווליבר, מפגשכם הוא מתנת חיים. סקרנית לראות ציורים שלו הקרובים לציור בפוסט הקודם, בו התקשיתי להתבונן בשל עומס ואשלייה תלת מימדית מועצמת.
סמדרי, אני אשלח לך למייל קישורים לעבודות שלו. ויום אחד, כשנפגש (סוף סוף?) אראה לך קטלוגים שלו. מסכימה?
🙂
כמובן שמסכימה:)
שובה לב ועין.
כלי עולם הווליבר הזה.
שחר, שמחה אני להביאו לעולמנו הצר
איריס, על פי השיר המתנחשל והמרגש הזה נראה שווליבר היה צייר טוטאלי ומחובר באופן העמוק ביותר אל מושאי ציורו מעין התמזגות פגאנית עם הטבע. וניכרת הערכתך ואהבתך אליו כמורה, כמו נוכחותו עדיין מפעמת בך.
מוישלה, אהבתי את מה שכתבת על התמזגות פגאנית עם הטבע. כך גם צייר. הלוואי ויכולתי להשיג את הסרט שממחיש את הטוטאליות בזמן שצייר.
נוכחותו עמי כמו הנוכחות של היקרים לי שישנם ושאינם.
תודה
🙂
נראה כי היו לו חיים מלאים בתוך ציוריו ומתוך התבוננותך הרי כי להביט בציוריו הם לראות אותו בנוכחות.
הציורים שלו שפגשתי רק כאן גורמים לי הזדהות בצבע הלבן, נדמה כאילו הוא מצייר את הציור ואז טובל את המכחול בלבן ונותן את העומק והאור. כמו שאני עושה בחיים… עם הצבע הורוד.
סיגל, בתהליך הציור הכל נעשה בוזמנית. אין לפני ואחרי. כל "שטח" נגמר ולא חוזר. אין אחר כך. הכל עכשיו. מן יציאה מהזמן "הטבעי". כמו "אין זמן". כמו להסתכל על ציור ולראות הכל בחוויה סימולטנית (שונה מהאזנה למוסיקה או קריאת סיפור)
תודה
מרהיב, איריס.
תודה סבינה
יש משהו בציורים שאומרים לי "מולקולה". כאילו יכל הצייר לרדת למולקולה האחרונה של הדברים.
התקריב מראה לנו עושר, רב שכבתיות, ולמרות שזהו פרט הוא שלם ומרתק.
השיר יפהפה ומרגיש לי כמו קוצר נשימה של מי שנשימתו נעתקת מרוב יופי.ויחד עם זה ומצד שני, הוא זורם כמו נחל. איך זה?
לוסי, יפה הדימוי שלך לנחל זורם. כך הרגשתי כשהשיר נכתב.
בציור התקריב דווקא רציתי להראות את ההפך מ"רב שכבתיות". הציורים שלו הם כמו "פאזל" פיסה (או כתם צבע) מונחת על יד פיסה. הצבע כמו שהוא, המונח על הפלטה, מובא במהירות ובבטחון על הקנווס, ולעולם אין מעליו כתם נוסף, אלא רק לידו. ההצטרפות המהירה של הכתמים זנ לצד זה יוצרים את הרטט ואולי האשלייה של רב שכבתיות, אך יש כאן רק שכבה אחת.
זו צורת עבודה מאד יחודית לו.
ממנו למדתי לצייר כך דווקא בצבעי מים.
מעניין שתחושת הרב שכבתיות נוצרת כך.בחלק מהאיזורים זה נראה כתם ליד כתם, אבל חלק לא.למשל בתקריב, איזור המים התחתון.זה נשמע כאילו מתוך ההשטחה (כתם ליד כתם) בא העומק.
זה נכון לוסי, מתוך צורת ההשטחה המיוחדת באה אשליית העומק. אבל האמת שמה שיוצר את תחושת ה"מציאות" היא הרישום המדוייק, הקונטורים, ששומר הקפדנות על פרספקטיבה. כאילו יש שוני עצום בין הרישום לצבע וזה מה שיוצר את הויבראציה. מקווה שהבנת