מהפנים אל החוץ וחזרה
אמיר אור מזפזפ בין התחנות של הנפש וממליץ על חמישה ספרים
שכדאי לעצור ולקרוא בדרך, לטובת הבנה, בחינה ואפילו פרטיקה
של מציאות נפשית טובה יותר
ב-Ynet "ספרים על הסכין:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3500169,00.html
אמיר אור. תחנות געגוע |
על:
הבולימיה של הנשמה / אמירה הס
איליום / דן סימנס
דיאנטיקה / רון הבארד
נישואי קדמוס והרמוניה / רוברטו קאלאסו
השיחות / אפיקטטוס
כמה מלים לפני הספרים: מכיוון שיש הרבה תחנות על המסך של הנפש, הרשיתי לעצמי לזפזפ חופשי. במלים אחרות, זו אינה רשימת ספרים לאי בודד (איך אפשר לוותר על רבי מכר כמו התנ"ך או האיליאדה?) אלא היא יותר אסוציאציה חופשית בין קריאות, והצעה לכמה תחנות געגוע בדרך מהנפש אל הנפש.
"הבולימיה של הנשמה" / אמירה הס (הליקון)
את הספר הזה אפשר לקרוא בכמה קריאות, או בכמה הדגשים, לפי עיני המתבונן. אפשר לקרוא בו ב"קריאה מזרחית" במרכאות, על קורותיה של ילדה שנולדה בעיראק וגדלה במעברות של שנות החמישים. והוא "יהודי" מאוד – גם בגלל המסע בשואה וגם בגלל ההומור העצמי. אבל עיקרו ורובו שייך למסורת של השירה המטאפיזית. הספר הזה הוא מעין דין וחשבון על מצב הנשמה בעולם. אבל זה איננו דין וחשבון של מי שנמצאת כבר מעל ומעבר לעולם האנושי, אלא להפך, דין וחשבון מיוסר, ולפעמים מצחיק, שמתחבט וסובל את סבל הסתירה שבין הקיום הרוחני לקיום הגשמי. למען הגילוי הנאות הספר הזה יצא בשנה האחרונה בהוצאת "הליקון" שאני עורך, אבל אני לא יכול שלא להמליץ עליו. הוא נפלא.
"איליום" / דן סימנס
ספר שעדיין לא תורגם אבל מאוד הייתי רוצה לראות אותו בעברית הוא "איליום" (והמשכו, "אולימפוס") של דן סימנס. כן, זהו ספר מדע בדיוני אבל גם ספר על שירה ורוח. וכפי שכבר כתבה דוריס לסינג על מבקריה, "הם מעולם לא הבינו שחלק ממיטב הספרות החברתית של ימינו מצוי במדע הבדיוני" – ואצלה כלולה בזה גם בחינת הנפש (היא עצמה הכניסה תורות סוּפיות ל"שיקסטה" הבלתי נשכח שלה). כמו במחזור ה"היפריון" שלו שיצא כאן בזמנו בהוצאת אופוס, סימנס הופך כאן את השירה למציאות (הומרוס, שייקספיר, קיטס) ודולה ממנה תובנות מרתקות ביחס לרוח האדם. האם אפשר לקרוא לזה מדע בדיוני? לא במובן הקלסי. "איפה תמקם, למשל, את סלמאן רושדי?" שואלת לסינג.
"דיאנטיקה" / רון ל. האבארד, מאנגלית: דני קרפל (הוצאת ניו ארא פבליקיישנס)
עוד סופר מדע בדיוני, ל. רון הבארד, עשה צעד אחד יותר מלסינג וסימנס אל מחוזות הרוח, וכמו קזנצקיס (ב"תרגול רוחני" עקד, 1983) נכנס לזה לגמרי, וממש פיתח מדע של הנפש. נתקלתי עכשו בסטמצקי במהדורה חדשה של "דיאנטיקה" שלו בעברית. זהו ספר מטריד, שקורא תיגר על רוב מה שאנחנו חושבים על הנפש בראי הפסיכולוגיה, אבל לא נשאר ברמות תיאורטיות. בהחלט חומר למחשבה, ואני מקווה שגם "מדע ההישרדות" שלו בדרך לחנויות – ספר שמגיע משלב מאוחר יותר במחקר של האבארד, ומשלים ומסביר את עלילות הנפש בעולם באותה שיטתיות פשוטה שגורמת לך לתפוס את הראש עם "איך לא עשיתי אחד ועוד אחד?". לא "ריאליזם מאגי" כמו שאומרת לסינג, אלא מאגיה ריאליסטית.
"נישואי קדמוס והרמוניה" / רוברטו קאלאסו, מאיטלקית: אלון אלטרס (כנרת-זמורה ביתן)
אם כבר מדברים, ערש הריאליזם המאגי הוא המיתוס. אבל הספר הזה אינו "עוד ספר" על המיתוסים היווניים, אלא ספר חניכה על נפש האדם. בסופו של דבר כל המעשים הפראיים של המיתוס הם בנפש פנימה. "מאין הכל התחיל?" שואל קאלאסו, אבל אינו מחפש תשובות עובדתיות אלא מענה קיומי. מענה כזה, דורש היענות פנימית שאיננה רק אינטלקטואלית. "במשך מאות שנים דיברו בני האדם על המיתוסים היווניים כאילו היו דבר מה שיש לגלותו מחדש, שיש להחיותו", הוא אומר, "למען האמת, המיתוסים הם אלה אשר ממתינים לשעה שבה יעירו אותנו, כדי שנתבונן בהם, כבאותו עץ העומד מול העין הנפקחת". אגב, קאלאסו כתב גם ספר מרתק בשם "קא" על מסעותיו במיתוסים ההודיים, שעדיין ממתין מאוד לתרגום.
השיחות של אפיקטטוס, תרגם מיוונית והקדים מבוא שלמה ויסמן (הוצאת י' מרכוס)
הספר הקלאסי הזה כן תורגם לעברית אבל בשוק הספרים השווקני שלנו אפשר להשיג אותו רק בחנויות לספרים נדירים. אצל אפיקטטוס האלים הפראיים של המיתוס הופכים לאלוהות אתית שהאדם יכול רק לומר כלפיה "ייעשה רצונך". המצב האידיאלי אצלו הוא "אפאתיה", במובנה המקורי של המלה: מצב שבו אין לך כפתורי הפעלה רגשיים, ושום דבר אינו גורם לך לצאת משלוותך. החלק הזה בשיעור שווה אוזן קשבת, בתנאי שלא לוקחים את זה כדרך מילוט. בסופו של דבר, האתגרים שבפניהם אנחנו עומדים הם בחיים ולא מחוץ להם.
ספרו של אמיר אור "מוזיאון הזמן" ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד
אמיר, כשחייתי בשנות ה-80 בלוס אנג"לס למדתי קורס "תקשורת" וקראתי בשקיקה את דיאנטיקה של רון הבארד. הספר שינה את תפיסת העולם שלי, לתמיד.
את ארבעת האחרים לא קראתי, אבל את הבולמיה של הנשמה של אמירה הס, בטוח אקרא. בכל מקרה תודה.
אמיר, אתה ודאי ממליץ על דיאנטיקה בתרגום החדש שיצא לא מזמן.
כן, כמובן. אני רואה שאת מכירה מקרוב? פשוט לא חשבתי שיש צורך לציין את הקודם (שגם לא זכה להגיע למעלות סטמצקי) מכיוון שהמתרגמים נשארו שם אלמוניים.
תמי, יש הרבה יותר מארבעה ספרים. יותר מתריסר נוספים תורגמו ויצאו עכשיו לאור.
מעניין מה שאת מספרת על הקורס שלקחת(זוכרת שהודיתי לך פעם על העזרה בתקשורת?).
ובאופן די שונה, כן, את אמירה הס בהחלט שווה לקרוא.
(אויי בחיי שאני לא יודעת כלום… כל מערכת יחסים נופלת לי אל התהום בתקשורת…)
לא תמיד התקשורת אשמה, אבל מי כמוך יודע…
נראה לי ששני אילמים יכולים לריב אבל לא להרוס האחד את השני בדו שיח.
הכל יכול לקרות במערכות יחסים וזה בסדר, אבל הדו-שיח הוא הדבר היחיד שיכול להרוס או לשקם את היחסים. לא?
נדמה לי שהדיון הזה מחזיר אותנו ל"דיאנטיקה" ו"מדע ההישרדות". בגדול, מסכים אתך על התקשורת (גם לאילמים יש)אבל זה מורכב. כל אחד בא עם תיק מלא, לא?
תיק וטיק…..מלא…
השאלה איך לא להיקלע לסינדרום הגמדים.
וזה הולך כך: בבקר קם א" (לא מבית הנשיא)במצב רוח רע. מפיל את ב" לדו שיח בזוי ו- ב" מאוד רוצה להשיב בגובה העניים.
למחרת בבקר היא קמה מעוצבנת על עצמה על א" ועל העולם. מחליטה להחזיר. יורדת הרבה יותר נמוך בדו שיח מאתמול. א" רוצה להיות בדו שיח שבגובה העניים ואין לא ברירה הוא כבר נמוך מאוד, עד כדי כך שבסוף היום יש לנו שני גמדים.
צחקתי.. בגובה העיניים או בגובה העניים? כך או כך, הגימוד ההדדי הזה די מוכר.
וזה די מצחיק… בגובה העיניים, כמובן
🙂
חייבים לבקש מאמירה לחזור אלינו. היתה איזה חודש…. ונעלמה. אבל הבלוג שלה כאן.
אמירה אמירה, איפה את?
נ.ב.
אם אני לא טועה יש לה גם בלוג ב"רשימות"?
יש לה. אבל גם שם היא לא מעלה כבר המון זמן.
כמה טוב שאתה כאן.
כבר הזכרת חלק מהספרים , הפעם רשמתי.
להתראות טובה
תודה, טובה. ספרי רשמי מסע מהקריאה!
אמיר, כדאי לך להיכנס לשם בעצמך. ראית את התגובות? כל הדוסים משתוללים שם.
תודה, יודית. באמת לא הסתכלתי. נכנסתי עכשיו לטוקבקים שהצטברו ב-Ynetוראיתי. באמת לא יאומן איזו סערת רגשות עוררה ההמלצה שלי על "דיאנטיקה" של האבארד. אנשים שלא קראו אותו אף פעם מביעים שם דיעות נחרצות ויוצאים מהכלים. ואני לא חושב שאלה בהכרח טוקבקיסטים דתיים.
היו שם עוד דברים די מצחיקים בקשר לאמירה הס ואפילו מספד על הידרדרותי האינטלקטואלית. אקשן…
נ.ב.
כל זה היה צפוי, ואין צורך להתייחס. לתגובה אחת כן עניתי – מישהו בשם אודי, שנזף בי שאני ממליץ על אמירה הס ולא על יעל גלוברמן. עניתי, שיעל ראויה מאוד להמלצה, אבל הספר שלה פחות נוגע לנושא שסביבו הומלצו הספרים שציינתי.