אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
אֲנִי מַבִּיט מֵעֵינֵי הַקּוֹפִים
אֲנִי מַבִּיט מֵעֵינֵי הַקּוֹפִים
הַמְשַׂחֲקִים בְּגֻלְגָּלְתִּי בֵּין הַשְׁרָכִים;
אֲנִי נִשָּׂא בְּכַנְפֵי הַנֶּשֶר בְּעוּפוֹ
כִּי בָּאוּ מֵעַי בְּמֵעָיו;
בְּחֵיק הָאֲדָמָה
אֲנִי זוֹחֵל עִם הַתּוֹלָעִים
שֶׁאָכְלוּ אֶת עֵינַי מֵאֲרֻבּוֹתֵיהֶן;
אֲנִי יָרֹק וְצוֹמֵחַ בָּעֵשֶׂב
שֶׁדֻשַּׁן בִּבְשִָׂרִי הַנִּרְקָב.
גּוּף אֱלֹהִי שֶׁלִי,
מַה גָּדַלְתָּ מֵאָז!
מתוך "אני מביט מעיני הקופים", 1987
ממשיך משהו מן הקול בשיר של מוטי… ממש אקולוגי-קומפוסטי כל זה!
כן, אקולוגי אולטימטיבי 🙂
לאמיר, מן העפר אתה ואל העפר תשוב ותצמח שוב ותתמלא רעננות -נחוצה התכלות כדי להצמיח בניה נצחית יותר; נצחון הצלם הרוחני על הרימות הכנימות והמבאיש.
לבנה, תודה, דברייך כברכה.
גם בפי הרימות לא נגרע ממני דבר 🙂 מי הדובר פה אם הגוף נאכל?
האם זה סנה שאיננו אוכל? מה החמצתי?
לבנה, אולי לא החמצת אלא אני לא הבנתי את תגובתך? הסבירי לי
על פי תגובתי הראשונה – הגוף נאכל אך צומח מחדש, צמיחה רוחנית אלוהית (כך אני מבינה גוף אלוהי), והקול הדובר הוא משהו גדול מהחיים. שאלתך הכניסה בי ספק שמא הגוף לא התכלה באמת (כמו הסנה).
כן, הגוף כמושב לתודעת האני איננו, אבל הגוף לא מתכלה אלא מתגלגל בעולם ובגופים אחרים. יש לו חיים משלו, והתודעה מתרחבת אתו. גופה הוא העולם.
גּוּף אֱלֹהִי שֶׁלִי,
מַה גָּדַלְתָּ מֵאָז!
אנחנו כל הזמן גדלים אמיר..מדהים שכתבת את זה לפני עשרים שנה-
הערב הזה היה להסתכל בעיניים של העשרים שנה החולפות, מה גדל, מה חלף, ומה נשאר (מהקוף, שלי או שלך)
לחיים!!
איריס, באמת היה מפגש שמעלה תהיה על טבע הזכרון ביחס למפגש (בזמן הווה) אבל עוד נברר את זה.
הקופים שלי עדיין משחקים בגולגולתי, ואני עדיין מביט.
כן, שמתי לב, או יותר נכון ידי שמו לב כשניסו לעשות איזה רישום
(ידיים שמות לב, כמה לא קופי… שמת לב?)
איזה רישום, איריס?
בידיים יש באמת הרבה לב, לטוב ולרע. הן יוצאות משם…
והקופים – הם לפעמים געגועים לשרכים.
לא כל כך הצליח לי, אלא ברמז, אבל יהיו עוד הזדמנויות. אני אנסה לעשות עם זה משהו בפוטושופ
ואתה מבסוט . או שהיית אז . האם עדיין?
לא רע.
יופי כי נראית לי אחלה תפיסת עולם.במיוחד שהפכת לעולם כולו שהוא גם וגם .
תודה על השיר ייתכן שאאמץ אותו בינתיים
בעונג, מירי. תפסת את הקופים בזנבם – גם וגם 🙂
אכן מת מת. הגוף לפחות. זוכרת שקראתי את השיר בפעם הראשונה ומאוד אהבתי את העיניים המביטות דרך עיני הקופים, את חלקי הגוף המתארים את הסביבה שבה הוא מונח ,ואת האהבה לאותו גוף המובעת בשתי השורות האחרונות.
יש פה גם המשך של הפוסט הקודם שלך"גם אני לא הרחקתי לכת" קבלה טבעית של המוות כחלק מהחיים וממחזור הטבע, מהנוף בכלל,זו כנראה הדרך האמיתית להתמודד עם זה, אוהבת מאוד את הנסוח של הגוף האכול המדבר מתוך כל המקומות אליהם הוא מתגלגל, מעיני הקופים, מכנפי הנשרים, מחיק האדמה, והרי הוא גוף אלוהי, וככל שהוא נרקב ונאכל הוא גדל, הוא בכל מקום, איזו ראיה מענינת.
יש לי שיר שנקרא החיות ומספר ספור שקראתי על הקופים שהתמודדו עם רעב והפכו אוכלי אדם…
השיר שלך אמיר חזק ומכאיב
הַחַיּוֹת / יוֹסֵף עוֹזֵר
"חַיּוֹת שֶׁבַּשָׂדֶה מָה הֵן אוֹמְרוֹת בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּיטִיב".
פֶּרֶק שִׁירָה .
בְּאַפְרִיקָה בְּקִרְבַת נְהַר הָאוֹמוֹ
בֵּין הָעֵצִים הַגְּבוֹהִים לְאֹרֶךְ הַגָּדָה
שָׁר הַבָּבּוּן אֶת שִׁירַת חַיָּיו לַפֵּרוֹת, לַמַּיִם וְלַשֶּׁמֶשׁ.
בִּקְהִלָּתוֹ הַטְּהוֹרָה מִלְּשׁוֹן הָרַע,
גַּם פְּלִיַּת הַכִּנִּים לִגְמַ"ח תֵּחָשֵׁב
וְה" יִתְבָּרַךְ אוֹהֲבֵם כִּי בְּרָאָם בִּרְחִימוּ:
מְקַיְּמִים פְּרוּ וּרְבוּ אַךְ מִלְחָמָה עוֹלָמִית לֹא עָלְתָה עַל לִבָּם
בְּאֵין הִסְטוֹרְיָה שֶׂל שְׂנָאוֹת
אֵין לָהֶם רִגְשׁוֹת אַשְׁמָה עַל מִפְלֶצֶת שֶׁאֵינָהּ שׁוֹכֶנֶת בְּנַפְשָׁם
וּמִמֵּילָא אֵינָם מַפְנִים מִרְצָם לִמְצֹא חַיִּים בְּגָלַקְסְיוֹת נִדָּחוֹת .
גַּם חוּשׁ הַצִּיּוּר רָדוּד אֶצְלָם: מֵעוֹלָם לֹא צִיְּרוּ צְלָב-קֶרֶס .
אֲנִי חוֹשֵׁב עַל שִׁירָתָם הַגְּדוֹלָה – הַרְבֵּה קוֹלוֹת שֶׁל שִׂמְחָה
וְעֶצֶב, כָּרָגִיל .
אֲנִי מְדַפְדֵּף בְּדִבְרֵי הַנְּבִיאִים – הֵם אֵינָם כּוֹעֲסִים עֲלֵיהֶם .
הַבַּיִת הַלָּבָן יָכוֹל לִלְחֹץ עַל כָּל הַכַּפְתּוֹרִים
שֶׁבַּמִּזְוָדָה שֶׁל הַנָּשִׂיא . יְכוֹלִים טִילֵי יְרִיחוֹ לְהָרְגֵנוּ עִם
פְּלִשְׁתִּים:
עַל נְהַר הָאוֹמוֹ מְהַנְדֵּס שָׂעִיר יוֹדֵעַ לִתְפֹּס מַקֵּל לִמְשֹׂךְ בָּנָנָה
לְעוֹלָם לֹא תִּתְפֹּס אוֹתוֹ
מְנַצֵּל טֶכְנוֹלוֹגְיָה זוֹ לְהַרְבִּיץ לַחֲבֵרוֹ .
וּכְשֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל
כָּתוּב בְּפֶרֶק שִׁירָה : ה" שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּתוֹ.
תתפלא, יוסף, כמה התנהגויות אנושיות מלמדת האתולוגיה מהתנהגותם של פרימטים כדוגמת קופיך על נהר האומו.
נכון, לא צלב קרס ולא פצצות אטום, אבל תפיסה טריטוריאלית, מלחמות, מיניות ועוד – כן, כן. לא בכל הרחקנו לכת משם, לטוב או לרע.
תודה, יוסף.
תודה, חני, ואת כמובן צודקת – זהו מין המשך של אותו חוט, חוט של חיים הנמשך על פני הגוף הגדול.
בערך באותן שנים (שנות השבעים-שמונים) כתבתי ברוח זו את "ברכה על הלחם", אבל עדיין ללא התודעה הצופה:
הנה כי אחת אמנו / אני חש בלחם את כל גרגרי החיטה. / אל קרבי באתם היום /
ומחר גם אני אל מורג / ושבנו אחד אל חֻבּה.
אלא שכאן, כמובן, גם התודעה וגם הגוף שותפים ל"חגיגה" במוצהר.
מאוד יפה. מעין מסע אסטרלי. והגוף השני ההוא, חולש על שלושת העולמות, מתחת האדמה, מעליה, ומעל בשמיים. אכן מרחבים אינסופיים לגוף הזה.
שיר הגוף הממוחזר, שאינו חסר תכלית- אלא חלק מיסודות העולם הזה. סיום חזק. תפיסה מעודדת לעומת זו המאמינה כי סופנו רימה ותו לא.
תודה אסתי. חזק ונתחזק 🙂
תודה, סיגל. אכן הבחנת היטב בשלוש ממלכות העומק והגובה.
מסע אסטראלי?
אמיר, אתה- שם, כאן, ובכל מקום…:)
גוף אקולוגי שכזה…חי מעבר לזמן ולמקום. reflection…
במצב הזה אין צורך באפיטף…
אמיר, reflection- הכוונה שבכל רגע הכל סביב מביט בנו כמו שאנחנו מביטים בסובב אותנו. "אֲנִי מַבִּיט מֵעֵינֵי הַקּוֹפִים" שמביטים בי… הכל הופך לסיבה ומסובב ולכן הכל "אחד". לא?.
כן, תמי, בהחלט. אבל לא הייתי מדלג על הריבוי, כמו שלא הייתי מדלג על פנייך כדי לראות את המקום שכולנו אחד.
"איך יחבור לעצמו בחלקיו, לא יבינו" (הרקליטוס)
ולמה "השתקפות"?
אמיר, זה כנ"ל, כבר לא יכולה לדלג על מה שנגלה כריבוי או כפרצופך כאחד. לכן זו השתקפות…:)
(חוצמיזה הרקליטוס חכם)
אמיר, זה שיר בקר למתעמל הרוחני.
רק מתוך מצב תודעה כזה, ניתן לחוות את אפסות ה"אני" וגדולתו אל החמלה…
שיר בוקר למתעמל הרוחני :))
חמלה, כן, תמי. אבל אפסות האני? למה? להפך.
התרחבותו מעבר לגוף ולאישיות היא גדילתו וגדולתו, וגם מקור החמלה.
אמיר, "אני"= אני האגו שמשוכנע שהוא הכי חשוב, כאילו הוא בעל הבית… {לא אני באופן אישי..:)}
תודעה מורחבת (לא רק בזמן תירגול)היא באמת, כנראה, דבר יוצא דופן…לא?
תמי, עד כמה שאני יכול לראות, ה"אגו" הוא שם למצבור די מגוון של מנגנוני תגובה הישרדותיים. משהו שיושב כמו טפיל על האני.
🙂 נכון זה כמו סקביאס, מתחת לעור/לאור. לכן אם וכאשר הוא מבין את יעודו ומיקומו הצנוע אך גם חשוב- אין בעיה לאדם להכיל את החמלה…
תמי, גם וגם. כל חיים כוללים מוות (לא להפך) – מה שלא אובד, לא אובד, אבל מה שאבד, אבד.
אמיר, המוות חיי את עצמו כחוויה מתפוררת בחומר, כלומר הבשר עובר תהליך חיי של ריקבון וכו"… גם זה חיים… המוות הוא רגע, ארוע, ציון של חילוף מצב. לאחר הרגע שנקרא מוות מופיעים חיים אך בעולם מושגים שונה ממה שאנחנו מכירים כחיים כאן. (אולי אין לי מילים להסביר את מה שאני מרגישה.)כביכול גם מעבר למוות ישנם חיים אך בחומרים שאין לי יכולת להוכיח מדעית שאלו חיים. מה שאבד אבד וכנראה לכך נועד…
נ.ב
מה שאבד רק החילף צורה ונראה כאילו אבד… לא?
תמי, המוות הוא מוות רק אם הגוף הוא את.
אבל גם אם החיים נמשכים אל הרגע הבא, הרגע הקודם, הקיום הקודם – אבד.
דבר אינו אובד – רק כשמסלול הזמן נוכח סימולטנית מול עין התודעה.
אמיר, הגוף הוא חלק ממני בזמן צבירה נתון, בבשר. הוא חלק, רכיב, בתודעה שלי שמתגלם במישור פיזי. (רגע בודקת את דברי..).
ברגע מסוים הקיום הקודם נרשם (בשדה האתרי, ברגשות, במחשבות) בחייהם של מי שהכיר אותי וגם כחומר דליל שישרת את הנשמה בהתגלמות הבאה.לא?
האם אתה יכול להסביר את המשפט האחרון? אני לא בטוחה שאני מבינה.
תמי, הקיום שבזיכרון הוא חצי אבוד, כי אינו נחווה בזמן הווה.
ו"מה גדלת מאז" – רוצה לומר "מאז מתָּ".
לשמחתנו, יותר מחצי- אבוד, כמעט כולו…תאר לך שהזכרון היה מודע לכל הידע של עצמו בכל דקה מחיו- הוא היה מדבר עם עצמו סינית מתאילנד בעברית…:)
"מה גדלת מאז" – ושבתה בפעם האחרונה. מובן..:)
בפעם האחרונה, תמי? למה? זה נכון בכל פעם.
ומודעות היא אף פעם לא בעיה, אני חושב. כמה שזוכרים יותר הכל עשיר יותר והזיקות בין אירועים מתבהרות ומצטללות.
בעניין הסינית – באמת יש שפות שחוזרות ככה.
אמיר, רק שלא יצא מהמסך. כל כך גדל. אולי כן- שיצא…:)
אני מוכנה להסכים איתך על הכל, רק אל תזכיר את "הניו-איג"יות" הרופסת- לטעמי…:)
:))))
אני דווקא הבנתי את המלה "גדלת" כצמיחה רוחנית, וכן, על פי המובן הרוחני, גדולה היא ספירת חסד. לכן ראיתי בכך גדילה רוחנית, ולא מוות.
ככלל, איני מאמינה במוות, אלא בנצחיות החיים.
ארנה, יש פה גם גדילה כפי שהבנת, אבל זוהי הגדילה של התודעה שרואה את כל זה, לא?
הגוף היה כזה מאז ומתמיד… רק שלא ראינו.
גלגולי מחילות?
חגית, אולי גלגול מחִילוֹת (למשהו יותר טוב ממחילה) וככל שזה קשור בתולעים, גם מחִלּוֹת הולך…:)
זה עוד שלב מהשיר הקודם, של הנער-מלך (אז ניבט לי דוד המלך), עכשיו הוא עוד יותר מתקרב, אל מותו הפיזי, ובמקביל מתחדדת הבנתו על עצמו, גופו, פשרו, נצחיותו ואפסותו.
דימויים יפים במיוחד.
הגוף חוזר ,אמיר, אל יסודו, מעפר בא ואל עפר ישוב ,הוא חלק מהתולעים המעכלות אותו, חלק מהחי סביבו ומהאדמה ,לא הוא האלוהי ,אלא נשמתו החוזרת אל מקור האור ממנו נוצרה אור אל אור. האירוניה ,היא שדווקא כשהוא חדל להתקיים הגוף הזה הוא יותר ידידותי לסביבה האקולוגית, דווקא כשהוא קומפוסט מזכיר את סצנת הקברנים ב"המלט" כמה שקט הליצן הפטפטן עכשיוכשקברנים משחקים בגולגלתו הנרקבת, והמלט שואל האם גם אפרו של אלכסנדר מוקדון סותם עכשיו פי חבית – אכן מחזור אירוני
חנה, האני הרחב, התודעה שארגנה אותו בתור "גופי" היא הדוברת בשיר. אבל גם הגוף הוא אלוהי. הוא חוזר בעולם ותאיו זוכרים את הים ואת השמים ואת העפר. למעשה התודעה הבסיסית היא זו של התא האורגני, והד.נ.א. הוא כמוסת זיכרון כזו: גופנו הוא מין קולוניה של זכרונות כאלה, שגם הם נוטלים חלק בחיי הארץ, ומוליכים גם הם את התודעה בשבילי זכרונם.
הגוף הוא הצנור דרכו מתממשת כמוסת הזכרון של הנשמה ,אבל מסכימה אתך במשהו ואסייג זאת בדברי, לא הגוף הוא האלוהי, כי אם אותה תודעת על הזוכרת אותו בגילגוליו השונים ,היא זו הזוכרת את החול והים והתכלת והצפורים היא זו הרוצה לחיות אותם שוב ושוב בפרקי חיים מתחדשים, ולפעמים גם לא ,תלוי בסוג הזכרון ….
חנה, גם בתודעה יש מדרג, אני חושב. בגוף קיימת תודעה, מתודעת התא הזניח ביותר ועד התודעה הקיבוצית של הגוף השלם. גם תודעת האישיות שלנו היא אולי רק פרט בקהילה של אישיויות שהיינו ונהיה.
במלים אחרות – התודעה אינה משהו נפרד מן החומר. החומר (כלומר, רשמי חושים מסוימים בתודעה) הוא ביטויה.
גישה שונה משלי ,אבל מרתקת ומענינת בשונותה , בכל זאת, שאלה קטנה ,אמיר, איך הגוף זוכר, אם הוא מתחלף, נעכל ומתעכל ,בר חלוף ומחליף תחפושות?
שאלה לא קטנה כלל, חנה, ובהחלט מתבקשת. נראה לי שתודעה מתחילה ברמה אטומית ומולקולרית, ולמעלה מזה ברמת התא. לא תודעה כמו שלנו, אבל רישום, כמו בד.נ.א.
ובמשתמע – התודעה היא המקיימת כל תופעה חומרית או בעצם חושית (שהרי החומר הוא מבחינתנו רשמי חושים) וכל מה שיש עשוי תודעה.
תודה, איציק. נכון, אני חושב שהיה זה הצירוף "נער ומלך" שהזכיר לך דוד? גם זה מעניין. לאיריס הוא הזכיר את את בודהא הצעיר ולסבינה – פרעה, אולי תות ענח" אמון.
גם כאן המוות הפיסי מסרב למות אני חושב…
שמתי לב שהמבט הוא דרך "עיני הקופים" בעוד שהתולעים אכלו את העיניים שלו, יש לי תגובות רציניות כהרהורים נלווים ,אבל ממש מתחשק לקחת את השיר הזה לכיוון של פליטון.
רק ש…בין כל עיני המשוררים שכאן ובנוכחות כבוד משורר השיר, אינני בטוחה שהרעיון יתקבל בעין יפה, אז רק ציינתי שמתחשק לי ולא מעבר לכך.
בוקר טוב.
:0)
תודה, חמודה. באמת זה בסך הכל לא רע… "מת וטעים ואהוב" – ובאופן אחר גם חי.
שיר אקולוגי, נטול בעיות מטא-בוליות:)
לנוכח שירשור המזון הזה- ואילו הקדים דארוין – יש להניח שהייתה נשמטת מן העולם השאלה הנצחית בדבר ה"כדאי להיות או לא—", ועוד לא דיברנו בכלל על "מי אוכל את מי" פה (שהרי בלי מעט מן האירוני העירוני הזה- אי אפשר 🙂
הירוק הזה מסתכל למוות בלבן של העיניים:).
איזה יופי.
מירי, תודה.
הגוף הזה שאין לו סוף אוכל את עצמו, אבל גם משחק, עף, מלבלב.
ולמה "אילו הקדים דרוין"? להיות או לא להיות היא אולי לא שאלתו של הגוף…
במבט ראשון זה נראה כמו עיסוק בשרשרת המזון ואיכות הסביבה, אבל יש כאן יותר מזה: זה חוזר לנושא ההוא שעליו כבר אמרתי שלא אתווכח אתך.
שהרי, אחרי הכל, זה "אני" שמדבר, אחרי כל הדברים שקרו "מאז", ולא מבין התולעים הוא מדבר.
כן, שיר אקולוגי סופני, עדה 🙂 אבל את כמובן צודקת, לא מבין התולעים הוא מדבר.
אמיר, אהבתי את ההיטמעות בהוויה, בכל. איננו אלא חוליה בתוך רשת-ענק. ואהבתי מאוד את הסיום
גּוּף אֱלֹהִי שֶׁלִי,
מַה גָּדַלְתָּ מֵאָז!
ואולי יש בו מידה מסויימת של התרסה להיטמעות בכל. לפירוק הכימי הזה לפרודות היסוד. ואולי לא:)
זהו שיר ענק
מעלה עצב בלבי והתפעמות
זהו שיר של אדם שעברו דבר והוא איש שידע מדי ולא יפסיק לצמוח ולשיר
אמירה יקירתי, תודה.
אבל למה העצב?
תודה, מירה.
אפשר לראות בו התרסה, אבל לא כך הרגשתי. הגוף נטמע ובכל זאת יש תודעה שדוברת, לא?
חשבתי על התרסה אולי בהשראת השיר הקודם שקראתי שלך. חוצמזה, כן בקשר לתודעה שדוברת, אפרופו מסע לתודעת הטבע:)
אגב, לקח לי כמה שניות להבין על מה אתה מדבר. בסביבה הזו האינטרנטית, מסתבר שצריך לקיים כמה תודעות מקבילות:) ואולי אכתוב על זה הרהור.
קראתי את זה ככה עכשיו ובאמת אפשר.
ובאמת זה קשור לתודעת הטבע 🙂
לגוף, אני חושב יש זיכרון משלו. כל תא הוא כמוסת זכרונות מן הקופים, הנשרים, התולעים והעשב. היום קהילת התאים הזו היא גופך או גופי, ומחר —
אבל מעבר לזה (ואולי בתוך) יש גם תודעה שהיום בגוף ומחר לא. תודעה שצופה בחומר, יוצרת בחומר, אוחזת ועוזבת.
ו…כמה תודעות אינטרנטיות מקבילות?
אם קראת את זה ככה עכשיו וכו, הרי זה מדגים את מה שכתבת על הדיאלוג:)
וההערה הזו בקשר לתודעה מביאה אותי לחשוב – אתה מדבר על התודעה כדבר בעל דינאמיות ותנועה. אבל בעניין האינטרנט, אני חושבת שאולי יש משמעות כמו-קונקרטית לתודעה קולקטיבית, תודעה שהיא של ישויות קהילתיות או קבוצתיות. והן גם כן דינאמיות.
תראה לאן אנחנו מגיעים כשאנחנו מתבוננים בעולם דרך עיני הקופים:)
מסכים עם זה, מירה, ובוודאי מעיני הקופים 🙂
חושב שגם קבוצות של תודעות יוצרות "גוף" כלומר, מין קהילה שמתנהלת באיזושהי דינמיקה עם מספיק התאמה והסכמה כדי לא להתפרק ולגבש אופי וכיוון.
מן האטום הכי קטן ועד למינים שלמים.
כתבתי פעם איזה מאמר/הרצאה בנושא הקהילה בעידן של האינטרנט. תודעה ממשית גם אם הגוף וירטואלי.
הביאי ונראה?
גם הגוף הוירטואלי הוא גוף כמובן (מלים, תמונות מחשבה) אבל אפשר כנראה גם בלי כלום…
אחפש. בטח במחשב בעבודה. ועכשיו שבת. ואני חייבת לשוב לעבודותיי:) תודה שהוצאת אותי מהן לזמן מה. זמן שאול.
מי מביט?
מי זה אני?
של מי הגוף?
שאלות שמרחפות מעל גוף השיר, יש פה מעטה של מסתורין מיסטי מאד. כאילו מתאחד עם היקום ונפרד מן היקום בו זמנית. מעורר.
תודה, שירה. כן, כל השאלות האלה מרחפות על השיר אבל לא על הדובר…
וכולנו מוזמנים להתעורר ולשחק בין השרכים 🙂
במקרה נכנסתי לבלוגייה וראיתי את שמי מתנוסס בחלון התגובות (שלא לומר – חלון ההזדמנויות…)
אז רציתי, ככה במאמר מוסגר, לומר, שזו היתה תעוזה מצידי להגיב לפוסט שלך לפני שיהיו שוב 232 תגובות ומצב הדחיסות לא יאפשר כניסה!!!
לתשומת לבך!! 🙂
שירה, את רוצה לומר שמערכת התגובות פה דפוקה, או שלהגיב מיד זו הסתכנות? :)) או…?
סתם, סוג של פוביה אישית שלי, כשיש מעל 50 תגובות, (מפחד היבלעות בתוך ההמון…) אני בדרך כלל נמנעת.
אדם זכאי לפוביותיו החוקיות, שירה, אבל שום היבלעות 🙂 אני רואה ומתייחס.
אמיר,מצטייר כאן מסלול נאה לגמרי מהפרטי אל הקוסמי.בממד אחר מדובר בהתעשרות נפשית הזויה באמצעות ההשתחררות מהצורה הפרטית. תנועה אל החיים בכל מלאותם דרך המוות.
השיר ליווה אותי במשך היום, והרי זו הוכחה לכוחו הפיוטי הגדול.
תודה מוטי, הרי זה כל מה שאפשר לבקש משיר – שיגיע וייגע.
כן, זו היתה כוונתי, מוטי. מה שנראה כפרטי הופך (או חוזר להיות) עולם. והתודעה המתבוננת גדלה עם הגוף החדש הזה לממדי מה שנהיה – עולם ומלואו.
מזכיר לי קטע מאחד הספרים של אליב שריינר. אנסה לחפש אותו… אהבתי בכל זאת.
איזה קטע אומי? לא מצאת?
אמיר, בימים האחרונים אני מתעניין בתולעים אדומות ליצירת "הומוס" אורגני. בדקתי היכן אני יכול להשיג, והנה שתי ציפורים, גם תולעים וגם שיר נפלא. עד שתי השורות האחרונות ניתן להכלילו בז"אנר של "אומרי שיר על סף המוות". שתי השורות האחרונות מבט מרתק על המוות כהמשך צמיחה.
כתבת לפני עשרים שנה? בן כמה אתה:)
מוישלה, שתי תולעים במכה אחת 🙂
כתבתי לפני קרוב לשלושים שנה, אבל התנזרתי מכל פרסום אז… ולשאלתך, החודש מלאו לי מאה ותשע עשרה, עד מאה ועשרים…
אמיר, עכשיו מובן לגמרי, בגיל 89 ועדיין התנזרת? ינוקא, וברור למה הפרת את שבועת ההתנזרות.בכל אופן מזל טוב:)
בחיים אגב יש לא פחות תולעים מאשר אצל המתים
בחיים יש לא פחות תולעים? :))))
זה מזכיר לי את הבדיחה על אשתו של הדייג… אבל נעזוב.
"כי האדם עץ השדה" נאמר בדברים כ" (ואחר כך נ.זך) ומקדים שם הסופר ואומר ;"כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת" . ואני חוזה כאן בהתרחשות הגלגול.
"גוף אלוהי שלי/מה גדלת מאז"
..מאז הייתה מאכל לרימה ותולעה ..כדברי עקביא בן מהלל שמלווים כל טקס (מההוא שעסקנו בו בפוסט הקודם) "..ולאיין אתה הולך, למקום רימה ותולעה" ..כך הוא אומר..והרי כך אתה מתאר כאן
אֲנִי יָרֹק וְצוֹמֵחַ בָּעֵשֶׂב
שֶׁדֻשַּׁן בִּבְשִָׂרִי הַנִּרְקָב
אני= העץ..
לפחות כך אני קורא..וזה הרי הגלגול, או המחזור.
לא הרימה והרקב הם העיקר אלא הגוף האלוהי שגדל והתרחב . כמובן בגלגול אינסופי אבל נעצר לרגע ההתפעמות.
יפה הסיבוב המקראי שלקחת אותנו אליו עם השיר, מד. בדיוק ככה – האני הוא העץ, העשב, הקופים, הנשר, התולעים. ובאמת כמו שחמודמודה מעירה, הגוף הגדול הזה הוא כל הגופים ההם. והדובר… איהו?
"הסיבוב לאו דווקא מקראי, שכן הוא גם מפרקי אבות נאמר "מן המקורות" . ולעניין הדובר, אם אשאר נאמן למקורות, הרי הוא "על כנפי השכינה" מאל מלא רחמים "המצא מנוחה נכונה וגו""
וזה בדיוק המצב של הדובר, הוא יישות ייקומית, מבחינת המרחב והזמן..כמו השכינה .
שבת שלומות
צודק, מד. התחלת במקרא והמשכת למשנה.
וגם לגבי השאר… (ולא שאני יודע משהו לגבי השכינה)
שכינה, (Divine spirit באנגלית) .
זה גם הכינוי המרומז לאלוהים..ומי שזוכה שתתקיים בו הברכה/תפילה ומוצא "מנוחה כל כנפי השכינה"( בחיי, לא ידעתי שהוא עוף..)הופך מטבע הדברים ליישות ייקומית-קוסמית.
ואני בכלל טוב לי באדמה..עליה או בתוכה..
שב"ש
סופסופ שיר מהספר
שכמעט היה לו כתר
🙂
:)))))
כן, כמו שסיפרתי לך, הספר הזה יצא בסופו של דבר ב"עקד" אחרי שלחכות שנתיים כדי להוציא אותו בכתר נראה לי מוגזם למשורר חצי-בהריון…
אגב הסאגה על העישון מתחילה בפוסט
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2770&blogID=182
אז עם תפיסה כזו למה אתה מעשן?
למה לא? אני מעשן מגולגולתי בין השרכים 🙂
להקדים את ההתגלגלות?
חמודמודה, בחברה המתאימה אני מוכן להתגלגל בין השרכים בלי להסתכל בשעון הגלגולים בכלל.
הסיגריה היא חברה בשבילך? נראה לי שיש בעישון יאוש רב
למה יאוש? אחרי ארוחה טובה או "התגלגלות" ראויה, יחד עם יין וחיוך בארבע עיניים, סיגריה פה, סיגריה שם, בכיף גדול.
ויאוש? המיואשים האלה שמעשנים, הם מיואשים מדברים שייאשו אותם…זה בכלל לא קשור בסיגריות.
אעלעל בסאגה
בקריאה ראשונה, מבעית.
אני רגישה מידיי לזוועות .. …
בקריאה שנייה חשבתי שזו יכולה להיות פרסומת מצויינת לאד"י, תרומת איברים.
ובקריאה שלישית מאד אהבתי את הפן האקולוגי וגם את אהבת העולם שניכרת בשיר, האדם כניטמע מצויין עם כל שאר הבריאה וכחומר גלם הגדול מסך חלקיו לשם דישון העולם.
אני מאמינה בזה במובן פחות חומרי-גופני ויותר רוחני.
רונית, אד"י רעיון מצוין.אני אמנה אותך לסוכנת שלי.
ובקשר להיבט החומרי – קראי למעלה את תגובותיי לחנה ולמירה. מה חומרי ומה לא? הרי לא הגוף מדבר בשיר…
:))
הכל בהומור.
ולגבי "לקרוא למעלה" או למטה,
אמנם היתה לי כרגע שעה חופשית אבל היא עומדת להיגמר, ורק להיכנס לפוסט שלך זה שעה ….
בכבוד.
:))
הי אמיר, ודש לכולכם מניו יורק החמה והגשומה. אני הייתי ממקדת את השיר החזק והמצוין הזה בשתי השורות האחרונות שהן מעין פואנטה מהפכת (כמו "שיר מתהפך") – תפיסת החיים המעגלית-מחזורית מועמדת בהן באור אירוני. סימן הקריאה הוא בעצם מין סימן שאלה.
הייתי מנסה "אני ירוק וצומח כעשב"
ב-כ. תמר
תודה, תמר, וקצת גשם לא היה מזיק לנו פה.
אכן תפיסת חיים מעגלית, ולכן העשב אינו דימוי ל"ירוק וצומח", אלא ממש: הגוף נמצא בתוך העשב הצומח.
לא התכוונתי פה לשום אירוניה, אם כי אכן יש בזה הפתעה "מהפכת" כדברייך.
הייתי מתגלגל בסיגריה ונעשן על ידי משורר שהיה הופך אותי לעשן. ולמילים…
וואוו, הזכיר לי יוסי וקסמן את השיר שלך "התמונה" על הכושי שמעשן סיגריה.
"יונק אותה כמו מענה אלוהי, מוות, פטמת אינסוף", חמדמדה (שאיננה אני), קוראת לזה אקט של יאוש והנה יוסי, אתה ואני רואים את הסיגריה בכל מיני עיניים אחרות, וחושבת גם ,ששאיפה להיות מילים של משורר היא כמעט שירה בעצמה. (אמיר , מה שאתה עושה פה לאנשים זה פשוט מדהים, אלך למצוא לי איזו שאיפה משלי…ונשיפה…ונשימה…(מצאתי סיגריה:0)…וליל מנוחה. (אגב,שמתי לב שהטיתי שוב את תגובתי מנושא השיר, נכנסתי רק לקרוא אולם "נדלקתי" על התגובה של יוסי.
:0) .
זה בערך מה שעושים למתים בהודו. אלה ששווים שיר…