הָאֲנִי הַזֶּה
הָאֲנִי הַזֶּה שֶׁשּׁוֹתֵק, רַק כְּשֶׁאֵינֶנּוּ שׁוֹתֵת,
שֶׁאֵינֶנּוּ פָּנִים וְלֹא פְּלַג גּוּף, שֶׁאֵינֶנּוּ
אֶלָּא פֶּצַע, אֶלָא אֶצְבַּע שֶׁהָיְתָה וְאֵינֶנָּה
בִּקְצֵה הַגֶּדֶם הַסִּיאָמִי שֶׁבֵּינֵינוּ –
הָאֲנִי הַזֶּה שֶׁשּׁוֹתֵת רַק אֶת מַה שֶּׁהוּא שׁוֹתֶה,
שֶׁאֵין לוֹ פְּרִי וְלֹא עָלֶה וּבְכָל זֹאת הוּא עוֹלֶה –
גֶּדַע אַדִּירִים עַל שְׂפַת הַפְּעוֹר שֶׁנִּפְעָר
לְיָם וְצוּקָיו וְטַרְפּוֹ כָּאן בֵּינֵינוּ, מַר וְנִכְמָר
בְּלֹא צֵל, בְּלֹא חֵיק, לֹא נֻחָם וְלֹא רָוֶה,
הָאֲנִי אֲשֶׁר מִחוּץ לַגָּן, הֶחָדֵל, הַנִּבְזֶה –
הָאֲנִי הַזֶּה, שֶׁאֵינֶנּוּ אֲנִי, שֶׁאֵינֶנּוּ אַתָּה –
מַה נַּעֲשֶׂה בּוֹ? – לֹא נַעֲשֶׂה.
מתוך "יום", הקיבוץ המאוחד 1999
אמיר, ובלעדיו, האני לא יהיה אני והאתה לא יהיה אתה. השורש החסר המשותף האנדרוגיני לאחר הכריתה.
יפה.
תודה, מוישלה. למה אנדרוגיני? (או שזה לא קשור לשיר?)
ה"אני" שכאן הוא ה"אגו" האהוב על אדמיאל. לכן – "שאיננו אני, שאיננו אתה" (גם במובן שציינת).
אמיר "שאיננו אני ושאיננו אתה" ובו בזמן הוא גם אני וגם אתה, והפנטום המודגש, עוררו הרגשה ש"האני" הזה, ללא פנים וגוף משלו, הוא מקום החיתוך המיתי, בו האני והאתה היו מחוברים לשתי ישויות בגוף אחד.
כן, בדיוק לזה התכוונתי, מוישלה. זהו החיץ, גדם הרפאים של האיבר המחבר בין האני לאתה.
רק שאתה חשבת על גבר ואשה?
אמיר ב"משתה" של אפלטון, יש תיאור של שלשה, כמדומני, יצורים אנדרוגיניים, זכר-נקבה, זכר-זכר, נקבה-נקבה. אמנם משם נמשכת הפרשנות לגזירה היוצרת את החיץ והפנטום בין המינים, אבל גם בינם לבין עצמם.
לא התכוונתי לגבר – אשה, אלא למהות התופעה הסיאמית. עכשיו, אני מהרהר בהבדל בין הסיאמיות לאנדרוגניות,
מה מדייק יותר את כאב הגדם.
הסיאמיות הזו היא החיבור בין כל אדם לכל אדם, אני מניח. הגדם שלא תמיד מגיע לגעת, שנקטע ונחסם בידי הנפרדות והפחד שלנו.
האנדרוגיניות שעליה מדבר אריסטופנס ב"משתה" מניחה חיצוי של המין, (שאולי לא ממש נשלם או בר קיימא נפשית)ובכל מקרה היא מניחה שכל אחד מאיתנו הוא "כנתח המחצית" שתר אחר חציו האחד והמיוחד, האבוד.
מה אתה בוחר?
שאלה קשה.
האם הבחירה הזו בכאב הגדם נתונה בידינו?
גם וגם, אנדרו-סיאמי
עונג וצער השורשים החתוכים
עונג וכאב הערגה אל השלם שנחתך.
מוישלה, אלה כאבים שונים… "עיקרון ההשלמה" שמתחיל באריסטופנס של אפלטון ומגיע עד יוחנן פיוס השני. יש לרעיון קריירה ארוכה שעסקתי בה מעט ב"הפוליטיקה של האירוטיקה" –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3401&blogID=182
אמנם בפוסט ההוא דיברתי על ה"משתה" ועל המיתוס הזה בריחוק "אובייקטיבי" משהו, אבל ככל שזה אמור בי, אני לא מקבל את הרעיון, ואף חושב שהוא מסוכן לציבור 🙂
אסתפק בטיפול בגדם הסיאמי…
סליחה, הוד קדושתו האמור הוא יוחנן פאולוס כמובן.
מאוד אוהבת את התחושות שעשה בי השיר בפעם הראשונה שקראתי אותו ,וגם עכשיו.
בניית האני ותאורו באופן כל כך חד ועוצמתי,יצירת ההפרדה והצבתו מול הקורא. הנה האני הזה , פצוע, שותת, לא נוחם ולא חיק לו,וכעת :"מה נעשה בו?" ומחשבות מתרוצצות , רצינות, חיפוש "פתרון" ואז התשובה המפתיעה: "לא נעשה". כל המתח שנבנה מתפרק בחיוך שעולה בי.לקבל את עצמנו כמו שאנחנו, עם כל מה שיש בנו, לראות ולהניח. מקסים.
תודה, סיגל. וכן, אחרי כל הכאב, ה"אני הזה" הרי עשוי ממין מאמץ, כמו של המגינים האחרונים על חומת העיר מול האויב (גם אם אין שם שום אויב כרגע). ואז – אנחנו אמורים רק לא לעשות… מה שאנחנו עושים.
ובזה יש נוחם לא קטן.
ורווחה 🙂
נדמה לי ,ש"האני הזה" הוא שם לאני אחד ויש עוד אניים, שכשמפרידים אותם, ומעמידים אחד אחר מול המראה, גם הוא "האני הזה" ומהפתרון המוצע ל"מה נעשה בו" ,יוצא שאחרי שהבטנו בו ונגענו בו ,אין מה להעצים אותו ואין מה להלחם בו, פשוט לקבלו כעובדה, ולהניח לו להיות חלק מהאני שאנחנו. זה לא שהוא לא אני ולא אתה (ההוא שבמראה), הוא חלק מהאני אבל איננו האני המרכזי.
רוב חיי הייתי אחת עם הכל וכל אני שבי הייתה אותה אני ולפיכך חיי היו ממש סוערים ונטולים שליטה באופן מוחלט. מתוך המצוקה נולדה בי מודעות וצמחה בי יכולת זיהוי של מספר לא מבוטל של אניים ולמדתי לראות לשבריר שניה איך איזשהו אני מאיים לקפוץ מתוכי ולהפוך לשולט הספינה. לימדתי אותם לבקש רשות ולפעמים אני נכנעת לאיזשהו מהם להיות במרכז (העצמה שכזו לפעמים מסוכנת מכיוון שלאחר מכן חסרה השליטה על החזרתו למקומו ושם אם אשאל את עצמי:"מה נעשה בו" תהיה התובה "לא נעשה" שכן זו הדרך היחידה לגרום לו לחזור לשורה כשיסיים את "הקטע שלו").
פשוט לי לכתוב את זה, פשוט לי לחוש את זה ,אך מאוד לא פשוט לי לחזור ולקרוא את זה ,מכיוון שאני אחד מספר לי ,שזה נשמע כמו אחת שחלתה במוח. מה נעשה איתו? לא נעשה.
:0)
לא, ממש לא נשמע "כמו אחת שחלתה במוח" אלא די להפך. עד כמה שאני רואה, כמה שאנחנו פחות מזוהים ואחוזים ב"אניים" האלה, אנחנו יותר חפשיים לראות אני רחב יותר, דיפוזי יותר, שממלא את כל שמי התודעה – בשמחה.
את רוב שמי התודעה, לא חושבת שאת כל, מכיוון שמאמינה שיש בנו אניים שממש לא מאפשרים שמחה מלאה ומוחלטת ,אבל מכיוון שלדעתי אני אדם שזכה להיות צייר בתוך נפשו הרי שהאניים הפחות שמחים נצבעים אצלי מידי פעם בצבעים דקים ,על מנת שיאפשרו לרוב השמח להיות במרכז.
מעבר לכל האישיויות וצבירי התודעה האלה יש מרכז. כשהם סובבים אותו בשקט כמו ירחים, הוא מתגלה יותר ויותר.
אם אין "אני" לי, מי לי?
אהבתי לעקוב אחרי הפיגומים, השלד: שותק/שותת/שותק פעור/נפער/טרפו
פלג גןף/פצע/אצבע/גדם…
ואיך כל זה קורם בשר של משמעות.
סבינה, תודה, ועם זאת נראה לי שיש פה משהו שנשאר עלום ממך לגבי האופן שבו נכתב שיר כזה. מה שאת קוראת לו "פיגומי השיר" הם הבשר עצמו ולא להפך.
אמיר, הפצע, "תופעת פנטום", הרווח בין מקבל יישות בפני עצמו בשיר. תאור גבולות התהום שנפער בין שתי דמויות או בין אדם לעצמי שלו והקבלה שכך הם פני הדברים.
דווקא במילים "לא נעשה" מצאתי נחמה רבה. מותר שזה יקרה.
תמי, לעיתים כה קרובות יש תחושה שיש פנטום כזה בין האני לאתה, לא? השיר הזה מוקדש לחיץ ל"אני" הנפרד והגדור.
מה מותר שיקרה?
אמיר, בהמשך לפנטזיה, החיץ ל"אני" מזמין התגלמות בעולם העשייה ועל כן מהר מאוד הוא בא לידי ביטוי בין האני לאתה. בבסיס של "האני" מותר לו להרגיש נפרד וגדור כי כך בחר באותם רגעים, שעות, ימים… השיר מתאר את המסע הזה באופן כל כך מוחשי פלסטי שכבר שמובן ככזה יכול להיספג ב"אני" בכניעה אוהבת. לא?
כן, אני מסכים אתך, תמי. זהו מין כאב בסיסי של ניתוק-לא-ניתוק. כמו הגלים ששוכחים לרגע את הים.
וכן, ה"לא נעשה" הוא אולי התשובה היחידה – החיץ הזה מעבר לנפרדות שמקיימת אותנו כ"אני" עשוי רק מצלקות.
(וזה אפרופו הישות הניו-אייג"ית "אגו". עד כמה שאני מבין, התודעה האנושית כל כך יותר מורכבת, שהתיאור של האגו כישות נפשית שלמה ואחת, ואולי אף כאילו נפרדת לעצמה, יש בו סכנה למי שינסה ליישם זאת ו"להילחם" בה.)
אמיר, רון האברד קרא לזה: "ראקטיב מיינד" ההוא שרושם כל רגע בכל תא ומגיב באופן אוטומטי מבלי לשהות בסיטואציה החדשה כפי שהיא ורק אז להגיב, או לא..
המושג "אגו" בניו-אייג" הפך למנטרה רייקנית ולא מובנת. "צריך להרוג את האגו" מטיפים כל החכמולוגים. האם באמת נוכל לחיות דקה בלי ה"אגו" של ההישרדות?
כן, ובמקום סיסמאות יש בזה הבחנה דקה של מנתח סבלני.
לא פגשתי מעולם אף אחד שחי בלי "אני".
"אני" פגוע הוא דבר הדורש ריפוי.
אני פגוע פירושו לרוב בדיוק אני ששבוי במנגנון הישרדות אוטומטי וריאקטיבי "שלא רואה ממטר".
אמיר, אני מסכימה איתך ולכן בשיר ישנו תחילת תהליך של ריפוי. הקבלה, המודעות לחיץ היא כבר דבר גדול לכשעצמו.
הלואי על כולנו במהרה 🙂
יש בזה מן הדיאטה, או מן ההרעבה אפילו, לא לתת לאני הזה את מה שהוא רוצה (לעשות, לפעול), ולומר לו "לא נעשה".
רונן, כמו שכתבתי למעלה לתמי, מדובר בתפיסה שמכווצת את ה"אני" למקום הנפרד והמפריד (מה שקרוי בניו-אייג"ית מדוברת "אגו"). עד כמה שאני רואה "אגו" הוא בעצם תופעה מורכבת של הגנות ותגובות אוטומטיות, שחוסמות את האני. מין קונגלומרט פרימיטיבי של התנסויות כואבות שיצרו מנגנוני תגובה אירציונליים. אבל לא התכוונתי להרעבה במובן המסגף, אלא פשוט להקשיב ולא לפעול לפי פקודותיו הדי חרדתיות.
לא, גם אני לא התכוונתי לסיגוף (ולכן יותר דיאטה מהרעבה) אלא להחלפת צו ה"עשה" האוטומטי באיזה "לא נעשה" שדורש משהו אחר – באיזשהו מקום אי-סיפוק יצרו של האני לשלוט.
רונן, כן, אני מתכוון, כפי שהבנת להימנעות ממנו. אבל מי זה הוא?
אני לא בטוח אם הובן או לא, אבל השיר מבחין בין "האני הזה" שעליו מדובר, חלק האני הקליפתי הזה, לבין האני בכללו – "האני הזה שאיננו אני" –
שלו יאה גם יאה השליטה, ושליטתו אינה רודנית, כי הוא אנחנו. אדרבא.
רק עכשיו קראתי והבחנתי שכבר הסברת דברים דומים לתחושותיי לשואליך בבלוג;
לא בדיוק. "האני הזה" הוא לא "למיניהם" אלא מה שמפריד בינינו, מה שעוטף את האני שלנו במעטפת לא חדירה לזולתים.
המצלול והקצב מאוד מדברים. שמתי לב שאתה נמשך לדיאלוג בלתי פוסק עם "אניים" למיניהם (בשירים קודמים), בוחן, שואל, תוהה, מתעמת,מחפש, כמו במצב של היפרדות זהויות בתוך אותו גוף ואותה נפש, והאחת מתבוננת על זולתה מהצד, ומעמידה אותה למשפט או לדיון נוקב, מחכה לתשובה או למיצוי הדין.
תודה, לבנה. ודאי שיש בכולנו התבוננות עצמית – זה אולי מותר האדם מן הבהמה. מה מחבר ומה מפריד אותנו זה לזה? האני איננו מיקשה אחת אני חושב…
עוצמתי ופואטי בעיניי מאוד תיאור היחס-קונפליקט בין שתי הישויות באותו אדם, כמו בין גאווה לפשטות שבו, בין היצר רע למצפון, ונותן אפילו תחושה של קנאה-מתח בין אחים-תאומים שאינם אותו גוף אלא פיצול התכונות והתורשה.
תודה, איציק, תרמת עוד פן להבנת השיר כישות תאומה חצויה של האני – מואר/אפל, יצר/מצפון ועוד…
אמיר, מי מדבר בשיר?
אני
אחד המעולים שלך
תודה רבה, SAM. שמח שהאני הזה הגיע אליך.
מקסים, אמיר.
ובכל זאת יש לי (לך) תשובה לשאלה:
"מה נעשה בו"?
נעשה:
ההד לקול, הבבואה לפנים וירווח לנו.
בּוֹא
שֵׁב.
ותביא עוד.
🙂
תודה, שחר. והלואי שנעשה כדברך 🙂
זה תלוי בזה – וכן, במקום לתת לאני הזה המפריד לעשות בנו מעשים, עדיף שנאמר "בוא שב".
וזה תלוי גם בדרך שה"אני" יפרש את הכותרת "האני הזה".
האם "האני הזה" להבדיל מ"האני ההוא" ומכל שאר האניים?
או שמא "האני הזה" בקריאה מתריסה, יַלְדִית משהו, במובן "אוּף איתו" ו"אוי" ו"מה נעשה בו"?
(אני יודע שתשובתך תגָּזר מן המחבר ולא מהמפריד, כשם שהאני השלם הוא סכום כל אנייך)
שחר, האם יש ספק מה תפקודו של "האני הזה" המתואר לאורך השיר?
וגם נאמר עליו "שאיננו אני, שאיננו אתה", לא?
אז כפי שהסברתי מעט למעלה, "האני" סתם הוא אני. אבל יש בו לא מעט מנגנונים וצבירי תודעה שאחד מהם – "האני הזה" זכה לתהילה ניו אייג"ית כמנגנון הגנה לא שוכך ולא כל כך רציונלי. מנגנון מפריד, וגם זוהה שם בטעות מזעזעת עם מכלול האני.
ובאמת מה נעשה איתו? זה לא "אוף" אלא הכרה בעובדה שלהילחם בו פירושו להעצים אותו, כי הוא עשוי ממלחמה, ממסך כל מצבי הפגיעה שחווינו.
שיר יפה שעוסק בנושא שאני מרבה להתלבט , מהו האני?
תודה, אביטל. ומה א ת חושבת על הרפובליקה של האני?
מאד מורכב האני שהייתי הנעורי , נצבע בצבעים אחרים כיום.
מה שחשבתי נורא צודק , התברר לי כנורא שגוי.
וכך האני פשט צורה ולבש צורה ונותרו בו כמובן קוים בסיסים.
חלקים משעבדים שהייתי רוצה להפטר מהם וחלקים אחרים שעלי להודות שהם טובים, אך אני מאד בורתית ושוב חרב פיפיות , כי אז זה מקרין לזולת.
האני הוא מסובך ופשוט כל -כך . תן לו חיבוק ונתק אותו מהבלי העולם הזה והוא מרוצה .
בורתית זה ביטוי יפה,אך התכוונתי לביקורתית.
🙂
אביטל, זה באמת ככה. בתחילה זה נראה מובן מאליו. האני? – זה אני. זה שבתוכי, שחש, שחושב, שמחליט. אבל לאט לאט מתחילים להבחין שהאני הזה הוא לא כל כך אחד.
"הרחק מהבלי העולם הזה" – את בוודאי מתכוונת מההפרעות לממש, להיות, בלי פחד ופשרה? אבל "חיבוק" יש רק בעולם הזה, לפחות לפי שעה, לא?
התכוונתי להבלים שאנחנו נתונים בהם רוב הזמן. מחשבות קטנוניות, חומר ומה לא.
אני לא חושב שיש "חומר" באני, אביטל, אבל בלי ספק יש פחדי הישרדות רציונליים ולא רציונליים שמפרידים אותנו מהאהבה.
אז תודה שוב, תמיד כשאני קוראת אותו אני רואה בעיני רוחי ציור מהתקופה הרומנטית, אדם מול תהום או מנגד – איתני הטבע, ולבי? לבי נצבט מיופיו של השיר.
סיגל, בעונג.
אבל תמונה מהתקופה הרומנטית? אדם מול תהום?
המממ… יש בזה משהו. משהו שמקרין מן הפיגורה אל הנפש.
המראה הראשון שעולה לנגד עיניי כשאת אומרת את זה היא מה שנפרש לעין הקורא ב"לא רגעי שנת, טבע" של טשרנחובסקי.
אני מרגישה ששירו של אלתרמן "אגרת"
( "נולדתי לפניך תאומים" ) הוא תאום לשיר שלך, האמנם?
לא חושב, סבינה…
חשבתי בעיקר על האני ההישרדותי, האוטומטי שלנו, שאיננו האני אלא מין גידול שלו. ועל הצרות שהוא עושה פה בעולמנו הפנימי והחיצוני.
ואולי תסבירי לי את, סבינה? באיזה אופן השיר של אלתרמן מתחבר לך עם "האני הזה"?