רְאִי
וְאִם הָעוֹלָם הָיָה מַתְחִיל מִן הַבָּבוּאָה הַזֹּאת
מִמַּפַּל הָאוֹר עַל הַמֵּאָחוֹר הָאָטוּם
חֶדֶר בְּתוֹךְ חֶדֶר עַיִן בְּתוֹךְ עַיִן
עַל פְּנֵי הַמַּחְשָׁבָה הַמְצֻחְצַחַת –
הַאִם הָיִיתָ רוֹאֶה
תְּנוּעָה מוּל תְּנוּעָה
יָם וְיַבָּשָׁה עֵצִים, חַיּוֹת מְאוֹרוֹת בַּשָּׁמַיִם
פָּנֶיךָ הַנּוֹזְלִים בְּמוֹרַד הַמַּרְאֶה
תְּשׁוּקָה רוֹעֶדֶת מוּל תְּשׁוּקָה רוֹעֶדֶת
וְדָגִים שׂוֹחִים בְּחָזְךָ
אֶל הַיָּם?
תְּמוּנָה בְּתוֹךְ תְּמוּנַת הָרוּחַ
הַנּוֹפֶלֶת
כְּנָפַיִם חוֹבְטוֹת לַשָּׁוְא בְּהִשְׁתַּקְּפוּת הָאֲוִיר
וְסוֹף-סוֹף הַמַּכָּה הַמַּפָּץ הַגּוֹאֵל –
בְּקִיעִים אָצִים בְּמִשְׁטַח הַזְּכוּכִית
דָּם מֵצִיף אֶת סִדְקֵי הַמַּבָּט
שַׁיָּרוֹת אֲרֻכּוֹת מִתְפַּשְּׁטוֹת אֶל הָאֹפֶק
עַמִּים נוֹדְדִים אֶל סִפְרֵי הַלִּמּוּד
אִמָּא וְיֶלֶד וְחֶרֶב מִתְהַפֶּכֶת
הַזְּמַן נִשְׁבָּר
רְסִיסִים –
אִם תַּמְשִׁיךְ לְהַבִּיט כָּל כָּךְ
תַּפְסִיד אֶת הָעִקָּר לֹא תַּסְפִּיק לִתְפֹּס
אֶת עִגּוּלֵי הָאַדְווֹת הַמִּתְפַּשְּׁטִים בָּרְאִי
אֶת פִּכְפּוּךְ הַבְּלִיעָה שֶׁעוֹבֵר בּוֹ עַכְשָׁו
אֶת פְּנֵי הַמַּיִם הַשָּׁבִים אֶל הַשֶּׁקֶט.
מתוך "מוזיאון הזמן", הקיבוץ המאוחד 2007:
צל – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=3046#post3046
הנוף הנכון / אמנות – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2966&blogID=182
חול וזמן – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3506&blogID=182#res27692
אוניברסיטה – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3111&blogID=182
באביב הם ישובו – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3144&blogID=182
מיטת אהבה – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3011&blogID=182
את חיי היום תן לנו היום – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3451&blogID=182
משורר – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2479&blogID=182
לידה: המסע אל העולם – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3222&blogID=182
שני שירי ילדות וחושך – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3274&blogID=182
לידה של משהו חדש (על הספר) – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3451&blogID=182
אמיר אור
חחחחח בהתחלה חשבתי שזה "ראי ראי שעל הקיר"…
אבל באמת שיר נהדר, יפהפה נוגע ומרטיט.
כן, אבל לא על הקיר הזה… גם תורו יבוא. תודה!
אמיר, אמיר
שיר נפלא!
תודה שולמית. שמח שהשיר הגיע אלייך.
השיר שלך אמיר הוא מראה רגישה מאוד ללירי. כשהתבוננתי במראה/ לא ראיתי דבר/לא את פני הפנימיים המשתנים תמיד/ ולא את התנועה הרוטטת בכל/ מחריבה ובוראת/אפילו לא את המראה,/ אפילו לא את הראייה// מאחרי הקיר
היו אינספור קירות/יערות של קירות
תודה, מוטי, ויפה מאוד המענה השירי שהוספת לנו כאן. הקירות, יש לומר (שפגשתי בהם לא פעם בדרכי) פגיעתם רעה, ומצד שני הם גם מגינים ממה שניסיתי לחשוף פה.
דגים שוחים בחזך אל הים? המשפט ואת סימן השאלה הזה אהבתי
הי, דפנה, המשפט הזה מתחיל תשע שורות קודם… שמח שאהבת.
פִּכְפּוּךְ הַבְּלִיעָה – כְּלַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת.
הַזְּמַן נִשְׁבָּר וְדָגִים שׂוֹחִים ואין שקט.
תודה על השיר הזה.
בעונג, תמי.
גם צחקתי (בשורות ששלפת, בגלל סמיכותן הפתאומית זה נשמע לרגע כמו מישהו שבולע חרבות).
ויש שקט, כן. המביט כבר נבלע בפכפוך.
זה נכון, בלעתי חרבות דמע שחנקו אותי:)
רואה, רואה ונהנית.
לבריאות…
תודה.
מצוין! –
"אם תמשיך להביט כל כך/תאבד את העיקר"
שלח אותי לנרקסיסוס
וגם הזכיר לי את לאה גולדברג –
מיד הן תתחלנה לבכות –
זו במראה וזו הדומה לה
נרקיסוס, כמובן. אוי להקלדה המהירה.
כן, גם נרקיסוס בראי שלי, ולא מעט זמן. רק שכאן לא את פניו הוא רואה…
תודה.
אוי אמיר… כל כך התרגשתי…
תודה לך,
יוסי
הזמן נשבר לרסיסים, ריססת אותי לגמרי, כל כך הרבה דקויות, ופיכפוכים, זה ברור שיש פה את "ראי ראי, "
אך המתבונן רואה מה שאפילו המכשפה לא יודעת
להתראות טובה
קטנה עליו המכשפה… ולפעמים אנחנו מעדיפים להביט במכשפה ולא בראי.
תודה.
גם אני חיפשתי את האם החורגת של שלגיה
ומצאתי טוב מזה:
אינספור השתקפויות משתקפות זו מבטן זו ונעות עם השתקפותן.
מופת אמיר, מופת! ילמדו את השיר הזה!
יש בו יותר ממה שעין ומקלדת יכולים.
תודה מאיה. גם אני צריך עוד ללמוד את השיעור הזה…
תודה על השיר הזה. המילים שלך השתקפו מיידית בנשמה שלי.
אמיר, שפו.
וְאִם הָעוֹלָם הָיָה מַתְחִיל מִן הַבָּבוּאָה הַזֹּאת
מִמַּפַּל הָאוֹר עַל הַמֵּאָחוֹר הָאָטוּם
זה הכר למפל המחשבות וזכרונות הילדות. ודוקא כשמביטים כך, תופסים את עיגולי האדוות המשתקפות על הדף.
"מפל האור על המאחור האטום"? כן, אורה, הבנת את כוונתי. תודה
תודה, אסתי. מה עוד אפשר לבקש?
איציק, "זו מבטן זו"! טבור אל טבור יביע אומר….
תודה.
אני מצטט את עצמי מתגובתי על תגובתך אצלי בבלוג:
אמירצ"וק, אתה בסדר, אתה! בניגוד לכל מיני "נפשי" אתה משורר אמיתי. הרוס עליך, ובמיוחד על השיר האחרון שפירסמת, ההוא עם המראה – לא עוזב אותי כל הסופ"ש… כמו סרט. כמו מסיבה. כמו סטוץ. שתהיה לי בריא. הרוס עליך!
תודה תודה, יוסי. עונג.
(רק תוריד ממני את ההשוואה ל"נפשי" – לא מוסיף הרבה ולא נעים להיות אפילו בניגוד על יד המקרה העצוב הזה).
סליחה, אבל לא התכוונתי בכלל להשוות. זה באמת היה טיפשי מצדי.
no problem
אני יודע שכוונתך הייתה לטובה מאוד.
אמיר, מה רע? השוו אותך עכשיו
ל-ט. כרמי.. אה, סליחה, לפנחס שדה..
לא ככה הבנתי את זה…
מקרה עצוב, שלא שימח איש.
מאוד מאוד יפה, גם בזכות המצלול הנהדר.
תודה, סיגל. ושמח שאהבת גם את המצלול בתבנית הכמו שבורה הזו.
ראיתי היום את המאמר במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" על הספר שלך. איך זה היה לי מוזר שידעתי על מה מדברים שם, למרות שזה ספר חדש. הזכירו גם את הרווחים בתוך השורות, ואת השיר של הברווזים… אמרו שם משהו גם על תחביר ששובש בכוונה, ולא זכרתי שנתקלתי במשהו כזה, אבל שיהיה.
בעניין הראי: אהבתי את תיאורי התנועה בתוכו, כולל את עיגולי האדוות המתפשטים ואת פני המים השבים אל השקט.
תודה, עדה. כן, אנחנו כמו מועדון פה. וגם אני לא הבנתי מה הוא רצה מהתחביר.
יש כוח בשיר הזה. את עיגולי האדוות המתפשטים בראי ואת פכפוך הבליעה שעובר בו עכשיו, אפשר להרגיש ולראות ולבלוע. זה מותיר חותם. אני לא כל כך אוהב את הריווח שאתה עושה. יש לזה אפקט כלשהו, אני לא יודע מהו. אבל לי נורא בא להצמיד את המילים. הנה, שוב אמרתי משהו מיותר!
יניב, תודה, ואתה מוזמן לצמצם רווחים להנאתך.
אשר ל"אהבתי" ו"לא כל כך אוהב" שבהם אתה אוהב להשתמש – על הכיפאק, אבל זו תגובה ממדור קרקושי הבטן, שאין מה לומר עליה. כדי שאפשר יהיה לדבר על זה באופן תבוני ולהרוויח משהו מהדיון כדאי להגדיר לעצמך מה הדבר שנראה לך או לא נראה לך, למה, ואיך הוא פועל.
נדמה לי שאמרתי משהו מעבר לאוהב/לא אוהב, אבל אולי הייתי צריך להסביר את עצמי כי לא לכולם הדברים ברורים מיד. נדמה לי שהאמירה הזו שלך התוקפנית מתייחסת גם לדבריי אתמול באשר לתגובה שלך לגבי שירי. מה רצית שאכתוב? שההצעה שלך לא טובה בעיניי? אני לא רוצה לפגוע, ואני גם לא רוצה להעלות את שיריי על שולחן הניתוחים אל מול פני האומה (אומת הבננות). יכולת להתייחס אל הערתי לגבי הריווח כאל שאלה, מה התפקיד של הריווח. לכך גם ציפיתי. ופשוט לענות לי. זה די הגיוני. אבל כנראה שאתה מתקשה לקבל ביקורת "שלילית". מעבר ל"נפלא" "מדהים" וכו".
אגב, עם תגובות ממדור קרקושי הבטן מהסוג הזה, לא ראיתי שיש לך בעיה.
יניב, לא שמתי לב שהייתי תוקפני, להפך הייתי מבודח. ואין לי שום בעיה עם ביקורת, אם היא מובנת לי.
אין סיבה לירות בחזרה – לא ירו בך.
פשוט ביקשתי שתסביר כפי שהצעתי בתגובה הקודמת, כדי שאבין וכדי שאפשר יהיה לדבר על זה. הערכות כמו "טוב" ו"לא טוב" גם לא מסבירות הרבה. וגם עכשיו לא הסברת.
אם אתה רוצה להסביר את עצמך – אשמח לשמוע. אשמח אם גם תתנסח באופן נעים.
נ.ב.
לא נראה לי שהתגובות של המגיבים לשיר היו חסרות תוכן. קרא שוב. מיותר גם להפחית בערכן.
אולי חייכת בזמן שכתבת את התגובה, אני לא יודע..
לגבי השיר שלי, כתבתי שאני לא מעוניין להעלות את שיריי על שולחן הניתוחים. לא את השיר הזה בכל אופן. אני פתוח לשמוע הצעות, אבל לנהל דיון סביב זה אני מסוגל ורוצה רק עד גבול מסוים. אני מעדיף שהקורא יקרא ויפרש את השיר כרצונו.
לגבי שירך, אתה רוצה לדעת למה אני לא כל כך אוהב את הריווח.
ובכן, אולי הסיבה היא פשוטה מאוד, זה פוגע בזרימה של השיר, בעיניי. למשל כשאתה כותב "שיירות ארוכות מתפשטות אל האופק/ עמים נודדים אל ספרי הלימוד"
יש תנועה קדימה בשורות הללו, הן מבחינת התוכן והן מבחינת המקצב. והקיטוע הזה שובר אותם ומנוגד להם, ואני לא מבין מה הצורך בו. אני מניח שיש הסבר לכך. אולי תשכנע אותי?
יש גם את הצד המבני-אסתטי, כשאני מביט בשיר, הוא נראה לי מפוזר מדי, כאילו השלכת את המילים על הדף, וגם לזה יש השפעה על הקריאה.
לא ראיתי שכתבת משהו כזה ביחס לשיריך – ואילו ראיתי, הייתי כמובן נמנע מלהגיב. גם לא ניתחתי את השיר, אבל אני מבין שהתכוונת שאינך מעוניין בהצעות עריכה.אין בעיה.
לעומת זאת, אתה מניח שאני כן מעוניין בהשגותיך, ובמקרה מבחינתי זה באמת בסדר לפתוח דיון. יכולת פשוט לנסח את זה כשאלה.
על שאלה כזו בדיוק עניתי לעדה ב"מיטת אהבה"
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3011&blogID=182
הנה שוב ההסבר (ועדיין אפשר לא לאהוב): הריווח הוא פחות מפסיחה (או גלישה) לשורה חדשה, אבל נותן שהות של מחשבה ושל מוסיקה במקומות שנראה לי ששהות כזו נחוצה.
כן, כמובן, עריכה. לא אמרתי שאני לא מעוניין בהצעות עריכה, אני שמח לשמוע הערות והצעות, אמרתי שאני מסוגל ורוצה לענות על תגובות מסוג זה רק עד גבול מסוים. לא תמיד אני שש לחשוף את כוונותיי.
לגבי שירך, אוקי, אז כנראה שמה שנראה לך נחוץ, לי נראה אחרת. מכיוון שאתה מכיר את שיריך קצת יותר טוב ממני, אני נוטה להניח שאני מפספס כאן משהו. בכל אופן, הבעתי את דעתי ואולי שווה לחשוב על זה בנוגע לשירים מסוימים, או חלקים מתוך שירים.
תודה מקרב לכולכם על הקריאה והדיאלוג
השיר נוגע בשבר ובשקט שאחריו אבל הוא מצליח להשאר (בתוך המולת ההתנפצות) כל כך שלם! איזה יופי.
תודה ענת. והאמת שאני לא יודע אם השקט הזה לא יותר גרוע מקול השבר…
בהחלט הייתי מלמדת את השיר הזה, ומשווה אותו עם שירו של זך,
בו הוא מתאר ציפור מלאת כוח שעושה הכל אינטואיטיבית ובטונים מאוד גבוהים "ללא עזרת ראי" מתוך מבט מוחצן.
הריווח, בנוסף להסברך ליניב, אמיר, מסדיר גם את הדיקציה, את אופן הקריאה, שבפני עצמה היא אינטרפרטטיבית.
ואם תשאלו אותי, אין כל פסול גם בהתפעלות ברמה האסתטית מיצירה.
פשוט, נפלא!
ללי, תודה שהשלמת את ההסבר ליניב.
כשיש השגות או מחשבות לגבי שיר, כדאי להסביר, ולעומת זאת מסכים אתך שאין כל רע בהתפעלות או התענגות נטו.
תודה!
מיכל תודה תודה על התגובה המרגשת. אמנם לא חילקת את השורות, אבל ממש כתבת לי שיר!
חוזרת וקוראת את ראי ראי, ושני שירי ילדות וניפעמת מהשירים, העמוקים, החכמים, והנוגעים , אני כותבת לך את זה כדי להשתחרר כבר מהתחושה הזו שמחזיקה את הלב המפרפר, שאולי ירגע כבר.
תודה תודה, אורה, אבל למה שיפסיק?
שיר נפלא. תודה
מהי הבבואה שנשקפת בראי?
האם זה הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו?
יש סיפורים שהייתי מנפצת לרסיסים.
אולי… ואולי כל הסיפורים, ההכרה שלנו עצמה, ואול החיים. מה את בוחרת?
אפשר להחליף מראות, יש כל מיני בבואות
כשאני קוראת את השירים והשיח על השירים אני נזכרת בשיר: "מה הם עשו לשירי" בשורה אילו הייתי יכולה לבחור ספר טוב לחיות בו.
דבי, אנחנו כבר חיים בתוך סיפור שאנחנו המחבר שלו, לא?
אלא שלפעמים יש התערבות של העורך… ועוד כל מיני גורמים חיצוניים.
אופס נמחקו לי התגובו…ת
סליחה.
את חושבת שיש עורך? וגורמים חיצוניים שאנחנו לא אחראים להם, שלא הזמנו לתוך הסיפור שלנו?
אני לא בטוח בזה…
אני חושב שזוהי יצירת האמנות שלנו, ואנחנו שם בשביל הקרדיט כולו, לטוב או לרע.
קצת התרחקנו מהראי, ואולי לא…
כשאני יוצרת יצירת אומנות, איש אינו מתערב ביצירה, והיא הבבואה שלי. אבל ביצירה, שהיא סיפור החיים שלי אני חוששת שיש התערבות, אפשרויות הבחירה אינן רבות ברוב המקרים. המחשבה שהכל אפשרי אולי שייכת לילדות.
המממ… אז אולי כדאי לחזור לשם קצת?
אני לא חושב שהדמויות בחיי מקריות או יד גורל אכזר או ממוזל שאין לי חלק בו. אני חושד שאנחנו מזמינים אלינו רגשות, אנרגיות, אנשים, אירועים.
דבי, סליחה שנמחק. הנה כל השיחה שלנו:
ד – שיר נפלא. תודה מהי הבבואה שנשקפת בראי? האם זה הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו? יש סיפורים שהייתי מנפצת לרסיסים
א- אולי… ואולי כל הסיפורים, ההכרה שלנו עצמה, ואולי החיים. מה את בוחרת?
ד – אפשר להחליף מראות, יש כל מיני בבואות כשאני קוראת את השירים והשיח על השירים אני נזכרת בשיר: "מה הם עשו לשירי" בשורה אילו הייתי יכולה לבחור ספר טוב לחיות בו.
א- דבי, אנחנו כבר חיים בתוך סיפור שאנחנו המחבר שלו, לא?
ד – אלא שלפעמים יש התערבות של העורך… ועוד כל מיני גורמים חיצוניים
א – את חושבת שיש עורך? וגורמים חיצוניים שאנחנו לא אחראים להם, שלא הזמנו לתוך הסיפור שלנו? אני לא בטוח בזה… אני חושב שזוהי יצירת האמנות שלנו, ואנחנו שם בשביל הקרדיט כולו, לטוב או לרע.
תודה תודה, אורה, אבל למה שיפסיק הלב לפרפר?