אני אתךָ ותחת רגליי נפערות תהומות
עורך כל כך משיי; פתאום טירוף נחת עליי
חשבתי שתכה אותי. "את לא אוהבת אותי כבר."
עורך כל כך משיי; וכשאתה גומר משהו מפחיד,
אלים, מרחף מעליך.
לא אני הבאתי את זה על ראשך.
לא אני, עם כל תהומותיי.
עורך כל כך משיי; פתאום נזכרתי
שבעצם רציתי שנשמח ביחד.
אתה פוער עליי עיניים בגינוי נורא.
אף אני בוודאי מביטה בך
במבט מפחיד. פעם משכתי בצווארון חולצתך הלבנה והיפה
וצבטתי את עורך (כל כך משיי).
עיניך, בהירות עגולות, לא הבינו.
וכתבתי שלא לשכב עם משוררת זה מאוד מסוכן, אם היא מאוד רוצה בך.
היא תשרוט ותצבוט ותמשוך, היא תכה ותנשוך,
תהרוס בך כל חלקה טובה. היא לא תעשה דבר, ותיפול לתהום
של רגשי אשמה. אתה תחשוב שתהומותיה שייכות לה, שלא אתה
הבאת את זה על ראשה. תחשוב שאתה קדוש מעונה
עם עורך המשיי ועיניך הבהירות, העגולות.
תחשוב שהיא זוממת להטביע אותך בדמעותיה
דליים שלמים של כעס מזוקק.
זה שיר ותיק שלי, ועכשיו היה לי כיף להביא אותו לכאן, גם כי יקיר כתב לי שהוא זוכר שיר שלי מ"אֵב" – וזה השיר שהתפרסם שם – וגם כי זה התחבר לי לפינג פונג שהיה בין שירה לרונן (זעם נקבי וזעם זכרי) ולתגובה אחת של רונית אצל שירה – שבה היא כתבה שהיא יודעת לקרוע רק בדמעות.
אז – ליקיר, רונית, שירה ורונן 🙂
(אני מתה על הקדשות).
באמת מתהפך היחס בין הוא להיא והיא שמספרת על הוא . דוקא זוית מעניינת של השיר מביאה בעצם את שניהם -בעיניה . היא ותהומותיה וגעגועיה והוא עם עורו- קליפתו המשיי ותוכו המשוער.
מרתק
תודה מירי. אהבתי מאוד את הביטוי "תוכו המשוער". 🙂
גם אני מת על הקדשות, ותודה. ודווקא למרות שהוא ישן, אהבתי את השיר הזה, אולי בגלל שהוא משתמש בחזרות כדי שנרגיש את ה"נדנוד" הזה, את העצבנות הגואה בדוברת על הטיפוס הזה.
גם אני אוהבת אותו למרות שהוא ישן! תנינה הייתה אומרת שזה שהוא ישן, לא עושה אותו פחות כתוב.
ואני שמחה שגם אתה אוהב הקדשות.
לי, עונג הוא לי להיות מקודשת בשירךְ! אהבתי בעיקר את "דליים שלמים של כעס מזוקק". מאוד מסוכן!
ואני חייבת להחזיר את קרדיט ה"קריעה בדמעות" לרונית (היא זו שכתבה את התגובה הזו אצלי…)
מיד אני מוסיפה את רונית להקדשה. היא תמיד עושה לי טריגרים לפוסטים, הנהדרת הזאת.
אני דוקא נורא נבוכה מהקדשות. שריטה
אז מזל שלא הקדשתי לך…
שיר יפה. בלי הרבה הסברים, ובלי נגיעות ובלי סבל….
LOL
אני האחרונה שאתלונן על העדר הסברים וסבל. תודה.