בקושי מהבית אני יוצאת, ונדמה לי שאני מתגעגעת לאירופה.
פריז: בהפסקת הצהריים הלכתי פעם עם סוֹקוֹ למסעדה סינית באחד הרחובות הקטנים שליד מקום הלימודים שלנו, אבל לבדי לא הרגשתי נוח ללכת לשם והייתי אוכלת כריך ניסואז גדול ב-maison de sandwich. שרה ודייויד נהגו ללכת לבית הקפה שממול שהיה הרבה יותר פריזאי ומלא אווירה אבל שם היו בעיקר קפה וקרואסונים וכשהלכתי איתם הייתי נשארת נורא רעבה עד סוף היום.
אחרי הלימודים הלכתי עם מאריקה בבּוּל-סַן-מִיש הסואן וחיכיתי לה מחוץ לקיוסק כשקנתה סיגריות. לא התאפקתי מלהיכנס לחנויות כמו ז'יבֶּר ז'וֹן ולקנות עוד ועוד דיסקים של פרַנסיס קַבּרֶל.
בשעות אחר הצהריים ישבתי בחדר וכתבתי את הסיפור "העין", וכמה שירים, והמון מכתבים לחזי ולחברים שלי, יעל ועופר. ואולי גם לאפרת. היה לי קשה. ואולי אם הייתי נשארת עוד, הייתי מתרגלת?
לונדון: הייתה מהוהה ונוחה מדי אחרי פריז, כמו בגד נוח ולא אלגנטי. אוקספורד סטריט כנראה התרחב בכביסה. רון לקח אותי לפאב אופנתי ורועש בסוהו ולא שמענו אחד את השני כשדיברנו.
בודפשט: חלפה כמו חלום, לפעמים כמו סיוט, אבל באמת הייתי שם, ובאמת מהרחוב שבו שהיתי יורדים אל תחנת רכבת דרום, ובדרך יש מסעדה קטנה עם מפות משובצות אדום-לבן שיורדים אליה מהרחוב כמה מדרגות, והצטלמתי ליד הדנובה וליד הפרלמנט וליד הכרכרות עם הסוסים במארגיט-סיגט. ומכל מקום השקיפו עלינו הפסלים המחמירים והביקורתיים.
לונדון הקודמת: המסעדה הסינית שליד השגרירות, עם אחותי, והמוניות השחורות שיושבים בהן גם הפוך.
ואבא שלי, שהכיר את כולן, שחזר מבודפשט וסיפר על המשטר הקומוניסטי, ופגש את הכנר יוסף סיגטי עוד לפני שחשבתי להתאהב אי פעם באיזה הונגרי, שעבד בלונדון כבר בשנות השישים ושוב בשגרירות מ-78', ושבבול-סן-מיש הזונות קראו לו "טוּ ויֶין, שֶׁרי?" למרות הילדה שהלכה איתו יד ביד.
פוסט געגועים לאירופה הפך לפוסט געגועים לאבא. בערך באמצע ניחשתי שזה יקרה.
אבא שלך היה איש מאוד יקר ,רגיש הפוסט. הזכרונות הם הגלעד היחיד שנותר חי ונושם בתוכנו
וגם העלית בי זיכרונות קצת מתוקים וקצת עצובים
לי, חבל שאי אפשר לבקר את אבא כמו את אירופה. הצלחת להעביר את הריחות השונים בין מדינה למדינה, כבר אני מתגעגעת ל"פריז-מון-אמור".
חנה, ענת, תמי, תודה. תמי, כרגע גם אירופה נראית לי רחוקה עד אים קץ – אבל יבואו ימים אחרים…
בסוף, הכל מתנקז לבאר הגעגוע.
מקסים, גיורא, ומהבאר שואבים מים חיים (?)
שירת הבאר
לֹא חָשׁוּב עַל מַה נְדַבֵּר
אוֹ עַל מַה נָשִׁיר,
לְחַיֵּי מַה נָרִים כּוֹס
אוֹ נִתְאַבֵּל.
הַכָּל יִזְלֹג בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר
לִבְאֵר הַגַּעֲגוּעַ
וּמִשָּׁם גַּם הַכָּל יִנְבַּע.
יפה השורה האחרונה. בעיקר החצי השני שלה.
לזכרונות יש מסלול משלהם, לא תמיד הם מבקשים רשות.
🙂
כן, גם אצלך היה סיפור לא מזמן על זיכרון עם רצון משלו.
ילדה של העולם ושל אבא פוסט מרגש
תודה חני 🙂
לי היקרה
זה כל כך יפה… הכאן ועכשיו הגעגוע בתוך ארופה, בתוכך, אני אוהבת כאלה פוסטים
שלך טובה
תודה טובה, איזו נשמה את.
לי,
אני אוהבת את הצניעות שלך.
היא מיוחדת.
הפוסט הזה הוא פוסט-העולם-הגדול ואולי לא פלא שהוא עובר לדבר על אבא.
אבא מייצג קצת את העולם הגדול, לא ?
ניכר שהיה יקר לך מאד,
זה משתקף.
בחיבוק וירטואלי-אמיתי בכוונתו.
תודה רונית. בהחלט מייצג. וחיבוק בחזרה 🙂
מקסים מאוד. אני ישר חושבת על ספר כזה עם זכרונות של מקומות. תחשבי על זה לילוש, אמרת שקשה לך להתמסר לרומן, אבל גם זו דרך להרכיב מין ספר פסיפס כזה, הזוי, ענוג, עם הרבה אווירה וריחות.
יעלה זה רעיון נהדר ואולי ימומש, אבל רק רציתי לספר לך שאני כבר מתמסרת 🙂
וואוווווווווו!!!!!!! מחכה מחכה.
איזו נשמה את. איך חיממת לי את הלב עכשיו.
מבטיחה שלא תחכי לשווא (כלומר לא מבטיחה שיהיה טוב – רק שיהיה…)
אוי, זה יפה, לי!
תודה שירה 🙂