לרינה מוזס-הרושובסקי
רִנָּה,
עַכְשָׁיו אֲנִי מֵבִינָה הַרְבֵּה יותֵר.
כַּמָּה חָרָדְתְּ לִי.כַּמָּה רָצִית לַעֲזֹר לִי. לְהַצִּיל אוֹתִי. כַּמָּה
הֶחְרַשְׁתְּ בִּדְמָעוֹת כְּשֶׁרָאִיתְ בְּמוֹ עֵינַיִךְ עֲנָנִים טָסִים לְיָדִי
סוֹגְדִים לִי, מְכוּרִים לִי, מֵתִים לְמַעֲנִי
וַאֲנִי, בְּשִׂמְלַת פלָאנֶל אֲדֻמָּה, רוֹקֶדֶת בְּרַחֲבַת החֶדֶר, עַל קְצוֹת הבְּהוֹנוֹת
רוֹקֶדֶת מֻרְקֶדֶת נִרְקֶדֶת צוֹוַחַת "כָֹּל הָעֲנָנִים אֵלַי, כָּל הָעֲנָנִים אֵלַי",
רוֹקֶדֶת עַל הַסַּפָּה, עַל שֻלְחַן הַכְּתִיבָה
שֶׁלָךְ, עַל הַמַּדָּפִים, בַּגְזֻזְטְרָא,
בֵּין פִּרְחֵי הַגֶּרָנְיוּם,
רוֹקֶדֶת כְּמוֹ אַרְבַּע רוּחוֹת השָּׁמַיִם בִּזְמַן מַהְפֵּכָה
מִתְמָכֶּרֶת לְרֵיחוֹת שֶׁל שְׂרֵפָה,
סוֹמֶכֶת עַל התֹּהוּ וָבֹהוּ,
וּלְרֶגַע מִתְיָישֶּׁבֶת עַל אֲדָמָה רְקוּבָה, עִם חִיּוּךְ עַל הַפָּנִים,
הִנֵּּה, אֲנִי נֶחְרֶבֶת עִם חִיּוּךְ עַל הפָּנִים כְּאִלּוּ שׁוּם דָּבָר לֹא קוֹרֶה.
הִנֵּה, שְׁתֵּינוּ יוֹשְׁבוֹת בְּמֶרְחַק שְׁמוֹנֶה דַּקּוֹת מֵהַשֶּׁמֶשׁ,
מִתְרוֹעֲעוֹת עִם הַשָּׁנִים שֶׁחָלְפוּ,
מָחְלִיפוֹת רְגָשׁוֹת עִם הַזְּמַן
שֶׁקָּדַם לַזְּמַן שֶׁל קוֹרוֹת הָעוֹלָם,
מְנָפְנְפוֹת לְשָׁלוֹם לְכֹחוֹת-טֶבָע גְּדוֹלִים,
מְדוֹבְבוֹת אֶת הַהֶמְיָה הכְּחֻלָּה שֶׁל הבִּלְתִּי-נוֹדָע שֶׁלָּנוּ עַכְשָׁו וְאֶת
הַהֶמְיָה הכְּחֻלָּה שֶׁל הַבִּלְתִי-נוֹדָע שֶׁלָנוּ
בְּעוֹד אֶלֶף שָׁנִים.
עַכְשָׁיו אֲנִי מֵבִינָה הַרְבֵּה יוֹתֵר.
כַּמָּה הִקְשְׁבְתְּ לִי כְּשֶׁיָּשַׁבְנוּ זוֹ מוּל זוֹ
בְּאַפְלוּלִית האוֹרוֹת הקְּטָנִים
שֶׁל החֶדֶר.
כַּמָה רָצִיתְ לשְׁמֹר עָלַי. כַּמָה הִתְאַמַּצְתְּ
לְגוֹנֵן עַלַי מִפְּנֵי יַד המִּקְרֶה.
כַּמָה יָרַקְתְְּ דָּם לְמַעֲנִי לְגָשֵּׁר בֵּין דְּמוּת אַחַת לְבֵין
הַדְּמוּת הָאַחֶרֶת. כָּמָה הָיִִית אֲמִּיצָה.
כָּמָה סָבַלְתְּ בִּגְלָלִי. כָּמָה הָיִית מְאֻּשֶׁרֶת כְּשֶׁ
הָייִנוּ צוֹעָדוֹת לְצַד אֲרָיוֹת, מטַפְּסוֹת לַצַּמֶּרֶת,
וְהָיִינוּ מַמְרִיאוֹת.
רִנָּה,
עַכְשָׁיו אֲנִי מֵבִינָה הַרְבֵּה יוֹתֵר.
אֶת הַמַּבָּט בְּעֵינַיךְ, הַמַּבָּט שֶׁל עֵינָיךְ – עָדִין, צָנוּעַ, חָכָם,
מְהֻסָס, פָּצוּעַ, סוֹבַל, עִם אוֹקֶיַנָוֹס שֶׁל נְדִיבוּת עַד לֵב השָּׁמַיִם,
אֶת הַלֶּהָבוֹת שֶׁבָּעֲרוּ בְּתָמְצִית הָאֱנושִׁיּוּת הָרוּחָנִית שֶׁבָּך.,
אֶת רְעִידוֹת הָרַעַשׁ שֶׁאָפֶפוּ אֶת גּוּפֵךְ כְּשֶׁאָמַרְתִּי לָךְ "אֲנַחְנוּ הטֹהַר.
אֲנָחְנוּ הדָּקּוּת. הַדְּבֵקוּת אֲנחְנו הַחֹפֶש. הַכֵּנוּת.
אֲנָחְנוּ מְעוּף-הצִפֳֹּרִים. אָנָחְנוּ הַנֶּצָח" וְאֵיךְ
בְּבַת-אַחַת,
הכֹּל נִהְיְה מֻפְשָׁט.
וְהיִינוּ מוּאָרוֹת.
וְלֹא הָיוּ לנוּ גְּבוּלוֹת.
עַכְשָׁו אֲנִי מֵבִינָה הרְבֵּה יוֹתֵר.
כַּמָּה הֶעֱלֵית עַל דַּעֲתֵךְ כָּמוֹנִי להִשָׁעֵן עַל אוֹרוֹת הַיָּרֵחַ, כָּמוֹנִי
לזְחֹל אֶל הדֶּלֶת הַקְטָנָה, לְגַלּוֹת כָּל מָה שֶׁמְּיֻחָד
מֵאֲחוֹרֵי הַדֶלֶת הַקְּטַנָּה,
כָּמוֹנִי רוֹאָה אֶת סִיבֵי הַדֶּלֶת נְהֱפָכִים לְמַיִם זוֹרְמִים,
דֶּשֶׁא נֶהֱפָךְ לְג'וּנְגֶל,
אֶבֶן קְטַנָּה נֶהֱפֶכֶת למִגְדָּל,
אֲלֻּמַּת-אוֹר נֶהֱפֶכֶת לְשָׁטִיחַ,
כָּמוֹנִי מִתְגּוֹרֶרֶת עַל חוּט הַשַּׂעֲרָה
אוֹסֶפֶת אֶת הַזְּמַן לְתוֹךְ שַׂקִּיּוֹת נָייְלון שְׁקוּפוֹת,
גּורֶמֶת לוֹ לִרְעֹד
לְהִתְכָּוֵּץ
לשְׁקֹעַ
לְהֵרָקֵבֵ,
לְהִתְפּוֹרֵר.
כָּמוֹנִי לְהָמֵס אֶת הַזְּמַן,
לַהֲפוֹךְ אוֹתוֹ לְתֵאוֹרְיָה.
עָכְשָׁו אֲנִי מְבִינָה הַרְבֵּה יוֹתֵר.
כָּמָּה הִנַּחְתְּ לִי לִהְיוֹת שֶׁלָּךְ
כָּמָה הִנָחְתְּ לָךְ לִהְיוֹת שֶׁלִי
מתוך ספר השירים צִפּוֹר שֶׁבִּפְנִים עוֹמֶדֶת בַּחוִץ, 2010,
הוצאת הקבוץ המאוחד בשִׁתוף מוסד ביאליק
שיר מעולה. מרגש.
אשרי מי שזכתה לקשר עם רינה, שבעקבות מילותיה הנפלאות של הרכבי החוצות בקלילות טבעית גבולות בין מציאות לפנטזיה, אפשר לומר עליו (על הקשר) שהוא 'לא מן העולם הזה'
ובעצם את אותו ביטוי אפשר ליחס לדמותה של רינה כפי שהיא עולה מן השיר.
ו'שיר נעילה' מחזיר אותי לתפילת נעילה החותמת את תפילות יום כיפור . תפילה שמצד אחד נועלת ומצד שני פותחת תקווה למשהו טוב יותר
קוראת בספרך עכשיו, מהופנטת.
את משוררת ענקית, חדוה.
ובהשקה היה עוצמתי, בדיוק כמו המילים שלך בשירים.
לחדוה!
עוד לפני ההשקה של ספרך שמעתי אותך ברדיו והקול והמילים שלך השרו עליי קסם ממגנט.
הייתי בהשקה ושוב.. עוד לפני שנכנסתי לעומקו של היער שלך והציפור שבפנים..
כתבתי את מה שהרגשתי, בתודה גדולה.
שירה מנחמת –
ערב עם המשוררת חדווה הרכבי
בָּהֶרֶף שֶׁבֵּין
נְשִׁימָה לִנְשִׁימָה
נִשְׁבָּרִים גַעֲגוּעַיִּך
אֶל הַבּוֹר.
מִלִּים פּוֹרְמוֹת קוּרֵי אוֹר
מֵאַיְתוֹת אֶת
הַצַּד הָאַחֵר שֶׁל הָאֹשֶׁר .
רוחה שפירא
קיבוץ עינת
2023 אני ניתקלת בשירה של חדוה הרכבי על רנה הרושובסקי שלו היו לי המילים של חדוה הייתי כותבת אותן בקשר שלי עם רינה. ככ התרגשתי 16 ש לאחר מותה שלא ידעתי והכל חזר והבזיק בהתרגשות רבה לדעת שלא הייתי היחידה במלאות שלי ברנה