נכתב לעילוי נשמתה של חדווה. א. ש.
חדווה יושבת חנוטה על כסא
ואין שום מוצא .
העיניים שלה עדין הכי כחולות שיש בנמצא
והעצב שלי מודחק, לא קיים .
העצב שלי נרדם.
אני מנסה לסגנן מילים
כאילו מילים יפארו מצב .
אבל חדווה לא עונה לי ,
בחוץ קר עכשיו .
מיתרי הקול שלה אינם ברי שימוש ,
את צרכיה כבר מזמן אינה עושה בבית שימוש .
חדווה תינוקת בת יומה.
האימא המדומה שלי גוססת
והמשפחה האמיתית שלה מתכחשת לקיומי.
האימא המדומה שלי תמות
ואיתה כל שנות העשרים שלי .
.
חדווה, השפיות שלי צועקת לשכוח אותך,
והצורך צורח לצרוך אותך .
לצרוך, לא לשפוך, לא לפזר על הרצפה..
חדווה ,כשאסגור את הדלת ,
אנא בקשי מהם,
שיעבירו אותך (בעדינות )
כאילו היית נסיכה ,
אל עבר המיטה הסמוכה.
מאוד שביר, מאוד צורב בעצבים החשופים.
עצוב, רב הניסתר
אני איתך
להתראות טובה
כשמדובר במוות זה תמיד עצוב וכואב.
כתבת נהדר.
תודה למגיבות!