תגלית שהבנתי בזמן האחרון – אני פחדן.

לאורך כל החיים רציתי שיאהבו אותי, אהבתי אנשים ורציתי שהם יחזירו לי אהבה, השתוקקתי לאנשים ורציתי לדעת אם הם משתוקקים אלי חזרה, אבל פחדתי להראות להם את זה.

כנראה תמיד הערצתי אנשים שלוקחים סיכונים, ואני לא מדבר על לטפס על האוורסט, אני מדבר על להגיד מה שאתה חושב באמת, להתנהג חברתית נגד הזרם, להגיד אני עצוב, להגיד אני אוהב, לבכות, לצעוק, להחשף, להיות אמיתי,לעשות דברים למרות שיש סיכון שאנשים לא יאהבו אותך או לא יבינו אותך או סתם יחשבו שאתה אפס.

מה שמצחיק זה שזה דברים שתמיד אנשים אמרו לי שהם ראו בי, כי אני בתור אומן הסוואה מדופלם, שיקרתי לעצמי ולעולם, חשבתי שאני כל מה שאני רוצה להיות.

במסווה של אחד שאומר מה שבא לו,
מתחבא בן אדם שמפחד להגיד דברים אמיתיים לאנשים החשובים לו.
במסווה של אחד שלא אכפת לו מה אחרים חושבים,
מתחבא בן אדם שמודע מאוד לסביבה שלו ואכפת לו מאוד איך היא רואה אותו.
במסווה של בן אדם עצמאי,
מתחבא בן אדם ששונא להיות לבד ומתוסכל מזה מאוד.
במסווה של בן אדם שהולך אחרי האמת שלו,
מתחבא בן אדם שהולך אחרי האמת שלו רק כאשר היא לא תפגע בו יותר מדיי.
ואף אחד לא יודע מזה כי הוא לא מספר לאף אחד,
גם לא לעצמו.

בגלל שאני לא נלחם עם הפחדים האלה, ובגלל שאני לא לוקח סיכונים אני חיי בתסכול תמידי, שעכשיו אני מבין שהוא השולט בחיי.
תמיד חשבתי שאני בן עצוב או מדוכא. אבל אני מבין שזה לא ממש נכון, אני פשוט מתוסכל, אני רוצה דברים ואני לא עושה מספיק או בכלל בשביל לקרב את עצמי לרצונות שלי(אני לא מצפה לקבל אותם, אבל אני מצפה לפחות לעשות ניסיון לקבל אותם).

עוד קטע דפוק בכל הסיפור הזה, שכשאשר מישהי נכנסת לי לראש אני לא עושה עם זה כלום וכשאני רק יושב וחושב עליה היא תופחת למימדי ענק, הצפייה והרצון אליה הופכים אותה למשהו בלתי מושג, לאלה.
אני לא יכול להתקרב אליה באיכותי, אני לא שווה אותה ואני בכלל צריך להיות אסיר תודה שהיא מדברת איתי.
אני כבר לא יודע אם אני רוצה אותה, את הבת אדם הזאת שהגניבה אותי או את האלה הזאת שהפכתי אותה, ומה יקרה כאשר אני אצליח לגרום לאלה הזאת להבחין בי ואגלה שהיא בסך הכל בן אדם? אני עדיין ארצה אותה?

הרי אם היא רוצה מישהו דפוק כמוני אולי היא כבר לא כל כך טובה כמו שחשבתי?

ונסיים בתמונה(ציטוט) מאחד הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים – Before Sunrise