מסע אישי על פני הגלובוס חדש – בננות – בלוגים אתרים
שיר קשה אני יודעת… אבל הוא חלק מחיי. הצער והצחוק שלובים, הצחוק שולט אבל הצער מחלחל מן הסדקים.
אני שמחה בכל דקה. יודעת שכל רגע מתנה. אוהבת את החברים שלי, המשפחה שלי, את המדינה שלי – ומברכת ומודה ולא חושבת שמגיע לי יותר.
אתמול, למשל, הדרכתי 10 מבקרים צעירים, אנשי סטארטאפ מ-PERU במצדה וים המלח. אין להם מושג על יהדות, שואה, ציונות, או קיבוץ ועין גדי (שרתי להם את השיר… ים המוות הכחול בלאט ינוע… וכן, הם התרגשו). אבל. הם ידעו על הפליטים ופלשתין. ושאנחנו הרגנו את ישוע.
בסוף יומיים הם יצאו אצלי ציונים. הפנימו שהפליטים זה (גם) אני וחברי – דור שני… ושאני, שגדלתי על פתיליה ומקרר קרח ואמא שלי חתכה לי את קצות הנעליים בילדותי לחסוך זוג נעליים חדש – אני והדומים לי במדינה שלנו הגענו למה שהגענו כי אנחנו TRABAJADORES – אנשים שעובדים קשה.
את כל זה הסברתי להם בספרדית….
כיף של עבודה.
הנה השיר. זה שיר. זה רק שיר….
זו הכמיהה לחלומי.
מובטח, ולא קיים ולא בר השגה:
כמיהה לזוך .
לטוהר.
אני
נחבטת, מתרסקת.
מדרכות מלוכלכות
זיעה, דמעות
קמטים,
פצעי בגרות,
פצעי זקנה
בגידה ושקר
ועיוועים ,
אדים סרוחים.
רק מוות ואימה.
אימה
ופחד .
אין בלתם.
.