ערב על המים בניו זילנד. עיר קטנה בצל הרים. אפלולית זוחלת וצלילי פסנתר.
לכאורה זה מתקתק וקיטש, אבל אני הרגשתי את המיית המיתרים בתוך הנפש, צליל צלול בי התרונן.
איש צעיר ישב שם וניגן. אנשים הקשיבו.
גם אני. הכל היה פשוט. המנגינות קלחו אל האויר הקר, חמות ונעימות.
כך כתוב היה בתוך מסגרת עץ:
"אני מנגן רק את מה שאני מחבר בעצמי. איני יודע מוסיקה אחרת אז אנא אל תבקשו…"
לא ביקשתי – רק קיויתי שהרגע לא ייתם.
נשארתי, וצילמתי, והקשבתי.
רבים הלכו ובאו אחרים. הוא – ניגן. המנגינות היו פשוטות, יפות מאד.
היה זה רגע חסד: אחד מן הרגעים שמדגישים את העובדה שהעולם יפה, וטוב לחיות. פשוט לחיות .
אתר הבית שלי – יפה כפיר, מסע אישי על פני הגלובוס