אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
1
מִזְבֵּחַ
הֵם נָתְנוּ לָהּ רַק כַּפִּית / וְתוֹךְ רֶגַע הִיא הָיְתָה / בָּעוֹלָם הָאֱלֹהִי. / הָאֵלָה לֹא הָיְתָה / רַעְיָה לְשׁוּם אִישׁ / אַךְ אִשָּׁה לְכָל גֶּבֶר; / לֹא / הִיא לֹא תֵּדַע כַּמָּה – / חַסְרֵי פָּנִים / עוֹבְדֵי הָאֵלָה / בָּאִים וְהוֹלְכִים. / הִיא צוֹפָה בְּגוּפָהּ / מִתִּקְרַת הַמִּקְדָּשׁ / מִתְפַּתֵּל / כֻּלּוֹ קְצוֹת עֲצַבִּים / וְעוֹרָהּ הַשָּׁחוֹר מַבְהִיק / מִזֵּעָה וְשֶׁמֶן. / כָּל מַחְשָׁבָה חֲדֵלָה / רוּחָהּ מִסְתַּחְרֶרֶת / טְעוּנָה מִלְּהָכִיל בָּעֹנֶג הַמְכַלֶּה.
הִיא נִבְחֲרָה מִכֻּלָּן. / בְּעוֹדָהּ יַלְדָּה לִמְּדוּ אוֹתָהּ הַכֹּהֲנִים: / הַגּוּף / הוּא הַמִּזְבֵּחַ.
המשך:
2- הכלוב –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=5024&blogID=182
מתוך "מוזיאון הזמן", הקיבוץ המאוחד 2007
אמיר אור
האם האלה היא קדשה? ואם כן, לא נחוצה לה הכפית. מקומם.
לבנה, בעולם העתיק הקדשות ייצגו את האלה. לא פעם היו אלה נשים משכילות ביותר (כמו ההטאיירות של מקדש אפרודיטה בקורינתוס או הדוואדאסיס של המקדשים ההודיים).
גורל אנוש לא פעם מקומם, ולעתים קשה מנשוא. פה היא לפחות מסוגלת ללבוש את גורלה. מקומם? אולי. תסבירי?
מקומם כי קנו אותה בתמורה לכפית (דבש או שיקוי מקודש), מדובר בזנות בשם הדת ומה יש לה מזה לאחר חודש או חודשיים שהיא מיצתה את הרעיון, היא שבויה בלי רגש לכל חייה.
המממ… קנו אותה בכפית? הכניסו אותה לטרנס, של עונג. וכן, מדובר בזנות פולחנית, אבל כמו שברנרד שו אמר פעם, גם נשים נשואות גובות מחיר – הרבה יותר גבוה (ולא תמיד הן שם בגלל אהבה). לא כל כך פשוט לשפוט, אני חושב.
לבנה, על ה"מזבח" הזה, או בתור "מזבח" שכזה, היא במין טראנס מיני.
למה לא נחוצה לה הכפית?.
כפית מן המתוק או כפית שבה מחממים הירואין?
אני אוהב את התיאור הזה, שנוגע בחוויה אבל גם לא נוגע, נותן לנו להחליט על השיפוט המוסרי, על שאלת הבחירה החופשית (והרי אין בחירה, כי היא "נבחרה", ובכל זאת יש מקומות גרועים יותר להיות בהם).
תודה, רונן, ואני רואה את זה במבט כפול, כמוך… אני חושב שיש הרבה התחסדות ועיוורון ב"בחירה החופשית" שאינה כלל כזו ושמתועלת באופן די אוניפורמי בעולם המודרני. מה שנקרא "טול כפית מבין עיניך".
והכפית – אכן, של סם כלשהו.
אמיר יש יצירה עכשיו במוזיאון תל אביב ממתכת ממורקת תלוייה שם בתערוכת האוסף התרוקנות . נזכרתי בה כשקראתי.
היא כולה התקדשות . גופה הוא המקדש. מקווה שלא תתעורר מחייה.
מהי בדיוק היצירה שאת מדברת עליה, מירי? ההתקדשות על ה"מזבח" הזה היא לא בלי קורבן אני חושב, לא?
אמיר??????
נדמה לי שלא הבנת את תגובתי או שאני את תגובתך ,ברור שהיא קורבן אבל היא "כָּל מַחְשָׁבָה חֲדֵלָה" לכן כתבתי שמקווה שלא תתעורר מחייה.מבחינתה היא הנבחרת. ותאמין לי השתדלתי לראות מן הזוית הלא "ביקורת חברתית" אלא מהחיים שלה עצמם . אבל מהצד היא אכן קורבן. ראית את הפסל ההוא?
לשם האיזון אפשר רק לומר שהיא לובשת את גורלה, אפשר לומר, ולפחות זוכה באקסטזה שאינה מנת חלקן של בנות אנוש רגילות. וגם מאמינה לגמרי בפולחן ובהתקדשות לו, לא פחות מנזירות למשל.
לא ראיתי את הפסל. מהו?
אפשר לומר קפץ למשפט הזה כמה פעמים :)) אבל באמת כדאי לאמץ כמה נקודות מבט בו זמניות (או על זמניות, מעבר לתרבות ולאמונות שלנו).
משפט המפתח בשבילי – וגם אני צופה כאן הוא דבר הכוהנים אל הילדה.
אמיר לצערי לא זוכרת את שם האמן . פסל מתכת תלוי מלמעלה ונוזלי חיים נוזלים ממנו. קורבן והקדשה גם יחד.
שם התערוכה "התרוקנות" הזדמנות לבקר במוזיאון תל אביב עם תערוכתו של יאן ראוכברגר המופלאה ועוד.
האמנות הכי פגאנית פה היא בכלל שלך ושל עדנה (עם "חוה" וה"אנדרוגינוס") – לא ייאמן, למשל שאמן בן זמננו יכול היה ליצור את "לילית" או "דמים".
אני חושד שאת דווקא מבינה היטב את האמביוולנטיות הנוראה-מתוקה של חיים ומוות, עונג וקורבן כאן.
תודה אמיר!
עדנה תשמח~ יש בינינו קשר כלשהו…
החמר והפורצלן בתוכו הוא אמצעי קדום לפיסול וכמו שיריך שרומזים אל העבר החוכמה היא ליצור יצירות שתשאבנה בכיף משם אבל תאמרנה כאן ועכשיו.
נ.ב.
יש לי סדרות שלמות של עבודות שמדברות על קורבן והקדשתו באמצעות גלזורה אדומה על פורצלן לבן בבחינת דם וזהב כמייצג את ההקדשה והקידוש 🙂
באתר שלי למשל
http://artistindex.co.il/main/artistPage.php?let=&artID=80&method=works&selYear=2001
http://artistindex.co.il/main/artistPage.php?let=&artID=80&method=works&selYear=2002
וסדרת אדום בתוך לבן ואדום על לבן
לגלול את הדף
http://artistindex.co.il/main/artistPage.php?let=&artID=80&method=works&selYear=2006
מירי, את "שטף הדם", "הרחם" ו"זהו דמי" בהחלט הייתי מצרף לרשימה הפגאנית המומלצת שלי 🙂
למה הכותרות שלך באנגלית?
שמתי בטעות קישורים לנוסח האנגלי של האתר. והכוס המוזהבת היא הומאז לקורבנו של ישו יש שם מסמרים וחול …פרסמתי את הכוס הזו פה בבלוגייה כשהעליתי את השיר "סבא שלי היה מתקין עלי זהב בכנסיות"
מסכים אתך לגמרי, ואני חושב שאת עושה את זה באופן די מדהים ומרתק.
ומעניין שאת מדברת על החומרים, על המקום הפיזי של העבודה (שוב מהטבע והחומר) בעוד שאני מתפעל מהרוח המעצבת העולה משם.
הקדשה הזאת גם עובדת בחומר, אבל האמנות שלה כנראה דומה יותר לריקוד 🙂
אני מדברת על החומר ומקווה שייקלטו את הרוח . זו סוג של צניעות חומרית מתקופת הבאוהאוס . גם בשביל לתת את הכבוד ל: אמא אדמה ובמקרה של הקדשה שכאן קיומה החד פעמי בתוך גופה המקודש שהיא אחת עימו,במיוחד שאישיותה הפרטית נמחקה . הגוף הוא המקדש , החומר הוא המזבח , ואנחנו רוקדים עליו או איתו.
נשמע מעניין איך שאת רואה אותה. אולי עוד תעשי אתה משהו?
לא בטוח כי אני עכשיו במקום אחר . לילית אהובתי מחכה לי והיא לא תסכים להיות קדשה נדמה לי.:)
בסיבוב אחר 🙂 הקדשות ייצגו את האלות בגופן. ללילית בהחלט מתאים שיהיו לה כמה…
באכופן וגרייבס אפילו חשבו שבני הקדשות נתפסו כבני האלים שבמקדשיהן פעלו.
יפיפה וחזק. קאלי מדהימה בכל פעם מחדש
תסבירי, איריס? למה זו קאלי?
נראה לי שכוחו של השיר הוא בנוכחות שלו מעבר לכוונת המשורר. לשיר הזה חיים משלו. קאלי מחוללת פלאים. לאדם המערבי קשה לתפוס את זה. ההאכלה הזו בכפית יכולה לעורר תמיהות רבות. לא צריך להבין כל דבר, ובוודאי שלא בכלים התרבותיים המוגבלים שלנו.
ולשאלתך, הזכיר לי משהו בביוגרפיה של רמאנה מהרשי
את עונה בחסכנות… 🙂 אבל הנושא מסקרן אותי. מסכים אתך לגבי קאלי, אם אנחנו מדברים על אותו דבר (מחוללת היקום, לא פחות) או קאלי דורגה הדוהרת על שיוה באדמות הקבורה? לא מכיר את הביוגרפיה של רמאנה מהרשי – מה? .
זו אותה אחת, הראשונה והשניה (אין שתיים) אבל היא נורא מסוכנת ולכן צריך לנהוג איתה בחסכנות… ואם יהיה לי אומץ או מוזה אתייחס לזה או לשאלתך על רמנהמהרש, באיזשהו פוסט אחר שלי..
אין ספק, איריס – אחת היא האלה הגדולה, אבל עובדים אותה בהתגלמויותיה הרבות 🙂
ואין גם ספק שאת מצליחה לסקרן אותי ביחס אליה (היא מעניינת אותי מאוד) – אחכה לפוסט שלך על רמאנה מהרשי בסבלנות.
"מזבח", "הכלוב", "הפרות לחכו" בספר מוזיאון הזמן כל אחד מהשירים מחליפים תפאורה לאותה קדושה, נתונה לגוף, לבשר — סמסרה.
השחורה בעלת 6 ידיים- יודעת את כוחה לטוב ולרע.
עול די כבד לאשה אחת..:)
סמסרה יכול היה להיות שם של צוענייה בשיר יווני…
יש לך הספר ואת חושפת פה את הפרקים הבאים ! נו נו נו 🙂
אבל ההשתלשלות קצת יותר מורכבת, לא?
נדבר על זה ב"כלוב"…
:)))
תמי, אני אפילו לא בטוח שהנושא הוא "קדושה" תמי. משהו בין הרליגיוזי למיני שבכל הדורות שאבו זה ממילונו של זה, נמשך כאן לאורך גווה של הגברת קונדליני? מה דעתך?
אממ… כן זה נראה שהקונדליני יצא מהקודקוד לעילוי ספיריטואלי כי שם המזבח האמיתי. לא?
ז"א – המזבח נמצא לא בבשר. הנשמה מקריבה עצמה לטובת הבשר.
למה שם זה המזבח? (השאלה מכוונת למלה "מזבח"). את מתכוונת שלהיות בגוף הוא הקורבן?
מה שבטוח הוא שהיא באיזה שהוא שלב עפה לגמרי מהגוף – ו"צופה בגופה / מתקרת המקדש".
כן .. היא כצופה מחוץ לגוף. אני ובת אותה כך. להידחס אל החומר זו הקרבה עצומה . לא?
הכוונה אני אוהבת אותה כך..:)
הקרבה מבחירה אני חושב, גם אם בחירה קדומה. אנחנו בחרנו במגרש המשחקים הזה, בתוך החי מחמד הזה…
וזה שהיא עפה מהגוף – טוב זה קורה במצבים לא מעטים – הוולטז", העונג, האקסטזה הדתית…
גם כשזו בחירה זה עדיין הקרבה ולכן השאיפה לתרגל טעימות מ"שם"…:)
בשיר "מפגש חטוף" של פיונה סמפסון
היא יוצאת גם מהגוף אבל מסיבות אחרות לחלוטין
.
"תְּמִימוּת
הִיא לְהַאֲמִין שֶׁזֶּה לֹא קוֹרֶה
– כָּל הַיּוֹדֵעַ דָּבָר עַל מְקוֹם הִמָּצְאָהּ –
עַד אַחֲרֵי כֵן"
"וְהוּא חוֹתֵךְ דֶּרֶךְ הָאָרִיג הַקּוֹפְצָנִי
וַאֲנִי לֹא מַרְגִּישָׁה חֲשׂוּפָה אֲנִי לֹא
מַרְגִּישָׁה."
צודקת, תמי. מסיבות אחרות לגמרי. איכשהו הכלי נעשה בלתי הולם במצבים רגשיים חזקים – כאב או עונג.
כן…בלתי ניתן להכיל את זה או את ההוא.
את לא חושבת שיש הבדל בין בחירה עם מחיר לבין הקרבה, תמי? מבחינת האחריות והמשמעות לפחות. ו… שם זה פה, לא? אנחנו רוחות. רועים את החיות על פלגי עונג וכאב…
אמיר, אני לא מרגישה שיש הבדל בין מחיר לבין הקרבה. להקרבה יש מחיר ולמחיר יש הקרבה. האחריות והמשמעות באות משם לפה/לכאו/לגוף. שם יושב הבוס והגוף משרת אותו. אין לגוף ערך ללא הבוס ולכן כאשר הוא מסתלק נותר רק עפר חסר חיים. כאב ועונג הם קצוות של מעגל אחד. בסופו של דבר העונג בשנייה מתחלף עם כאב, והפוך… על המעגל גוונים רבים של כל אחד מהם. לא?
זה די מעורבב. אבל ל"עונג" יש הרבה רמות וגוונים – פיזית, נפשית, רוחנית. את זה הבינו גם הפילוסופים של העונג – שלא תמיד הובנו. למשל, כשאפיקורוס אומר: "העונג הגדול מכל נוצר ומענג באותו הרגע עצמו", הוא מתכוון לחוויה בזמן הווה.
לילה מענג שיהיה לך. אני רצה לישם את עונג החלומות…:)
רצתי, רצתי ונפלתי לחלום על פרידה מהכפית…:)
פרידה מהכפית !:)?
לא בטוח שאני לגמרי מבין, אבל תופש את הכיוון…
הכיוון מזרח…:)
למה לי כפית. למה נתתי להם בכלל, אז מה אם הייתי ילדה…(אחליף את השם!)
:)))
זה מהתגובה של איריס – קאלי השחורה?…
:))) כן…
אמיר, מוטב חיי חול ודחק ארציים מאשר קרבה כזו לאלוהים.
דת כזו וכהנים כאלה ראויים בעצמם להישרף על המזבח.(מה היה להם בכפית?)
השיר צורב בבשר.
בכפית היה איזשהו סם. ו"צורב בבשר" מוישלה? 🙂 תרתי משמע?
אני חושב שדת כזו וכוהנים כאלה אינם אידיאליים, אבל אלה היו דתות שצמחו באופן טבעי, מחלומות טבעיים שמקורם משחר האנושות. הקדשות היו חזון די נפרץ, גם בארצנו ובדת העברית. לא אידיאלי – ודאי, אבל אפילו קורבן אדם פעם בשנה עדיף עשרת מונים על רצח המוני, מסעות צלב וג"יהאד, אינקוויזיציה, גיור או ניצור או אסלום בחרב, עיקור המיניות האנושית לשם שליטה בבני אדם, ניכור הטבע והטבעת אשמה, ושאר מרעין בישין שצמחו לנו מדתות נבואיות לוהטות.
אמיר, בודאי שתרתי משמע, וזו מחמאה (מ פתוחה ח שוואית מ קמוצה ולא מ צרויה ח סגולה.)
גם קורבן אחד בשנה מצמרר אותי כשאני חושב על זה שהנבחר או הנבחרת יכולים להיות הילדים הפרטיים ולא רק הפרטיים. גם זה רע וגם הדתות האחרות במובן זה רעות.
וקדשות למה לא, אבל למה לצרוב אותן בבשר(: יש עוד דרכים לעונג, לא?
והשיר מצוין
תודה רבה, מוישלה.
לגבי "למה לצרוב אותן בבשר" לא בטוח שהבנתי – מדובר במין, לא? לא במשהו אחר?
וברור שאני לא מטיף פה לקורבנות אדם, אפילו לא בנוסח פולחן האביב (וכמעט שלא היו כבר קורבנות כאלה בסביבה בזמנים היסטוריים) אבל הבאתי את הדוגמה הקיצונית הזו לשם הנגדה לנהרות הדם האינסופיים ששפכו דתות הייחוד לאורך ההיסטוריה. ועד כמה שאני רואה, הנזק הפסיכולוגי שגרמו עוד ניתן פחות מזה להשוואה כלשהי.
והחמאה בכלל קפצה הנה מהטנגו האחרון בפריז, לא?
בהחלט אמיר, מדובר במין, אבל במקרה של הקדשה הביטוי "יוצא עשן" אינו מטאפורה, הגוף שם אשכרה נשרף.
והחמאה אכן מיובאת ישירות מפריז(:
מוישלה, לא בטוח שנשרף…
בשביל זה מתאמנים, לא?
וואוו, נראה לי שהבנתי שונה לגמרי את השיר שכאן. היא בטח קיבלה איזה כפית של "פופי" (סם כזה שמספיק להריח ממנו טיפה והופכים לגוף של תשוקה) והיא דווקא מקבלת מגברים את ה"זבח" ובכלל לא הקורבן כאן. לדעתי, כל אחד נולד לעולם שלו שבו מלמדים אותו בהתאם לחברה שלתוכה הוא נולד. מי שלא מכיר עולם אחר לא מרגיש קורבן, הכל נראה לו טבעי ועוד עם "כפית" אז בכלל…
"גוף מתפתל וכולה קצות עצבים"…מה יותר נפלא מזה?
ואגב, יש כנראה עוד קו זיכרון כמעט גנטי מן הימים הטרם-ממושטרים של המיניות האנושית, שיודע את זה. מישהי אמרה לי על "הגוף הוא המזבח" שזה בדיוק מה שמא שלה תמיד אמרה לה.
והאקסטזה – מי יכול להתווכח איתה?
ה"קורבן" שלה הוא בזה שחיי קדשה הם ויתור על חיי משפחה וזוגיות, לפחות לתקופה מסוימת בחיים (אריסטו למשל, התחתן עם הטאיירה – קדשה).
האם חיי משפחה וזוגיות הם לא סוג של קורבן? בדרך כלל מה שאמהות אומרות זה שככה צריך להיות וילדות טובות וממושמעות מתרגלות את התסריט עד לרגע הגורלי שבו התסריט הופך למציאות ואז הן כבר בכלל לא חושבות שזה קורבן.
:)) הפתגם היווני אומר "אשה וילדים קשים על גבר" אבל כמובן גם ההפך נכון (ילדים ובעל קשים על האשה). מסכים אתך שחיי משפחה הם קורבן לא פחות קטן ואולי יותר, ולא בטוח שזה מתאים לכל אחד.
ומצד שני כמו הדוגמה שנתתי למעלה (אריסטו) גיישות, הטאיירות ודבאדאסיס לא פעם סיימו "סיבוב" ועברו לחיי זוגיות אם רצו. גם היה להן ביקוש, כי הן היו יודעות ספר, מלומדות באמנויות רבות, ומשכילות – בחברות שבהן רוב הנשים לא היו.
קראתי בהמשך ,שאתה כותב שהשיר הוא חלק, מקבוצת שירים אחרים. האם זה שיר מקדים לשיר העיניים( שבו אביר הכוהנת מועלה כקורבן)?
ואת התשובה אקרא בבוקר. קראתי תגובות המתנגדות לשיר ולי לעומת זאת ממש מתחשק איזו כפית. אוף.
:0)
:))))
כפית לכל פועל/ת…
סיגל, ההמשך נקרא "הכלוב" ועדיין לא פרסמתי אותו. "עינים" הוא חלק מהמחזור ההוא (עם "גלים"). בסוף הכל קשור – אבל לא בקשר של המשך מיידי.
הכלוב? זה כבר נשמע מפחיד…
באמת מפחיד :))) הנזל גרטל והמכשפה בכיכובה של דמות אחת… ואין שם שום כפיות.
ריככתי את המחשבה המפחידה שזה בטח שיר על נערת גוגו…אבל עמי ותמי זה סיפור שתמיד הפחיד אותי בילדותי.
אם כך:
"שיר אימים ממתין בפתח, הו מה רב המתח".(אני).
:0)
סיגל, את מתכוונת לפופרס? אז כן, משהו כזה כנראה.
ואת צודקת לגמרי – דיברתי על ה"קורבן" שלה כקומה מעל הזבח שאליו את מתכוונת. בדיוק ככה – הזרע נתפס כזבח (אצל ההודים זה מופיע באופן מפורש לגמרי)וגופה של הכוהנת הזו הוא המזבח.
אני גם מסכים אתך שאפשר להרגיש באופן הפוך לגמרי לתפיסה שלנו ואנחנו שופטים מעשים ותופעות בהתאם למערכת האמונות שלנו. הדתות שלנו היו מן הסתם נראות לחברה קדשה די חולניות וחילוניות, ודורשות אשפוז מיידי של כל המאמינים…
ויחד עם זה, אני לא פוסטמודרניסט, ולא חושב שהכל נראטיב שווה בערכו. אני חש ויודע שיש איזשהו סרגל פנימי, מעבר לחינוך ולאמונות שקיבלנו, שבו אנחנו מודדים את החיים באופן אמיתי יותר.
בהחלט ברור לי שאם הייתי עוברת אורח במקום לא הייתי עומדת ומתפעלת בהתלהבות מהמראה. לא נולדתי שם. נולדתי פה ובאופן אישי אני נגד פולחנים .
לגבי קורבנות, יש הלוא גם בחיים שלנו מצבים שבהם אנחנו על פי חינוכנו או קולנו הפנימי מחליטים על הקרבה של משהו. ההבדל המרכזי לדעתי הוא בכך שאלו שאני מסכימה להבין או לקבל ,הם כאלו שאנחנו עומדים על סף ברירה ובוחרים. כאן הם נתנו לה רק כפית, כלומר לא נתנו לה בכלל בחירה.
הכפית, אני חושב, הייתה רק סיוע. אני לא רוצה לסנגר על הפרקטיקה הזאת, ובכל זאת כל חינוך ואימון ממוקד למשהו – מצמצם בחירה. אני לא בטוח שאנחנו לא יותר טובים בזה. אולי רק יותר אפורים?
הגוף הוא מזבח, אך הוא מתרוקן ומתרוקן. כדאי לראות בתערוכה מאוסף דורון סבג את האישה הביונית הגוף המתרוקן שהוא הקדשה של ימינו.
עדנה, לבושתי אני לא מכיר את הפסל הזה, אבל הכותרת "האשה הביונית" דווקא נשמעת לי ההפך הגמור, המכני, של דמות הקדשה בעולם העתיק. אני טועה?
אמיר מאד מחמיא לי שמצאת קשר ביני לבין מירי פליישר. אני תלמידה של מירי. אני חושבת שאנחנו עוסקות אמנם בנושאים דומים אך מביעות זאת בצורה שונה.
הי עדנה טוב שיש לך זכרון טוב.
אמיר לפסל הזה התכוונתי. ממש מזכיר את שירך . תתפלא.
עדנה
תקראי למעלה לאמיר היו כמה מילים טובות על פסלי שתינו…כתבתי לו שיש קשר בינינו למשל העיסוק בחמר לסוגיו.
שאיבה משורשי התרבות ואמירה של כאן ועכשיו. בשאיפה.
מצליח להעביר במלים ספרות מציאות עם חוקים משלה . מדיר שלוה, אלך מהר לשטוף עינים בכנרת!
כן, סבינה, מציאות שונה מאוד משלנו. מציאות שהייתה מציאותית לגמרי פעם. למה צריך לשטוף? צריך להתבונן בכל הגן האנושי, לא?
קראתי את זה כבר אתמול ושלשום, ולא הגבתי.
כתוב טוב, כמובן.
אבל העיסוק בזנות, ועוד יותר, בסחר בילדות, מבאס אותי.
לא שהנושא לא צריך להיות מטופל, נהפוכו,
אבל כמו שאני לא אלך לסרטים אלימים אפילו אם מדובר בסאטירה על אלימות או על אונס, ככה מרגיש לי גם בזה.
מבין אותך, רונית. זאת התמונה. ואני חושב שהיא לא חד משמעית כל כך.
ולגבי ילדות – לא כתוב שהיא ילדה, רק שאימנו אותה מילדות באמנויות האלה (וגם זה יחסי – נערות היו בשלות לנישואין מבחינת החברה עם קבלת המחזור).
נ.ב. – וזה רק פרק אחד משלושה, כך שהשהיית השיפוט לגמרי במקום. הסיפור שלה מתפתח באופן שהמיניות מקבלת משמעות של דראמה בינאישית דווקא. המשך יבוא 🙂
לוא דווקא שיפוט, תחושה.
יש טקסטים שלא מקדמים אותי להרגשתי, אלא ההיפך,
ואני מגיבה על כל טקסט לגופו.
זה לא שישר יזעק לי "אונס, אני לא קוראת", אלא קריאה והרגשה וידיעה ברורה כתוצאה,
מן יכולת סינון בריאה.
רונית, תחושתך כבודך, אבל אני לא חושב שזו גישה ראויה ליוצר – אלא כפי שאמר קיקרו קשישא,
nihil rerum humanorum mi alienum est
להבנתי, משורר או סופר יוצר בחומר של התודעה וההתנסות האנושית כולה, חוקר אותה ומחפש בה הבנות חדשות.
אמיר, אתה מפרש את זה כביקורת או שיפוטיות, וזה לא, ממש לא.
טעמים שלי, זה הכל.
מותר לי.
כמו שלא כל אחד מגיב לכל יצירה,
כנראה עשיתי טעות שהגבתי בכל זאת.
חשבתי שאתה מעדיף תגובה בכל מקרה, גם אם הקטע לא מדבר אליי.
חס וחלילה. ודאי שמותר לך. הרי כתבת למרות התחושה יכולת להפריד ולומר גם "כתוב טוב" 🙂 אין פה עניין של עלבון, אלא עניין לעיון בשאלה הזו.
כעורך, אני כל הזמן עומד מול דילמות מסוג זה – לא שירים שמעוררים דחייה דווקא, אלא שירים ש"אינם כוס התה שלי", ועם זאת למיטב שיפוטי פועלים היטב כשירים. אני כמובן רגיל לשים את "עצמי" הפרטי בצד במקרים האלה.
מחקת גם את התגובה האחרונה שלי אתמול בלילה……
טוב, אני לא עורכת :))
אצלי כתיבה היא יותר תחביב ממקצוע,
וקריאה בכלל אני עושה מעט ממש.
בוודאי שלא אקרא משהו שהוא לא כוס התה שלי, ובאופן כללי בבלוגייה, כמעט כל קטע שעולה על עמוד, אין לי סבלנות, ככה אני.
סוג הכתיבה שבעיקר מדבר אליי הוא הומוריסטי, או מקסימום קצת שירה,
או ז"אנר נוסף, שהוא הכתיבה הפסיכולוגית-חווייתית עצמית של כותב על עצמו.
ואני מאד בעד שאנשים יילכו עם הסרגל הפנימי שלהם ויחצבו איתו את מה שהם כותבים וקוראים, יש לזה ערך עצום בעיני, משהו של אמת וטוהר.
אבוי, אין. אבל כפיות יש גם פה וגם אצלך (כאן זה לא לתה:)).
מה שאני משחזר פה הוא "טוב, אני לא עורכת :)) אצלי כתיבה היא יותר תחביב ממקצוע, וקריאה בכלל אני עושה מעט ממש. בוודאי שלא אקרא משהו שהוא לא כוס התה שלי, ובאופן כללי בבלוגייה, כמעט כל קטע שעולה על עמוד, אין לי סבלנות, ככה אני. סוג הכת.."
מזה אנחנו למדים שני דברים:
1. אין צורך שתערוך לעצמך תגובות, הגד אשר על ליבך, זה לא יוצא לאור למחרת ….
2. גם תגובה של רבע עמוד (שלי) זה הרבה מידיי, לכן, מה שנמחק זה תמיד לטובה. בעיניי.
ובברכת כמה שפחות מלל וכמה שיותר טוב אסיים.
וואו חזק, מבעית למדי.
הי יעל, תודה.
חייב לומר שציפיתי שתראי פה קודם כל את המבעית 🙂