בננות - בלוגים / / להבין את הדמונים
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

להבין את הדמונים

 

 

  
בִּירָה

 

לָרֶצַח הַמֻּשְׁלָם אֵין סִבּוֹת, אָמַר,

לָרֶצַח הַמֻּשְׁלָם דָּרוּשׁ אוֹבְּיֶקְט מֻשְׁלָם,

כְּמוֹ שֶׁהָיָה אָז, בְּאַוְּשְׁוִיץ.

לֹא הַמִּשְׂרָפוֹת, כַּמּוּבָן, אֶלָּא כְּמוֹ

אַחַר כָּךְ, מִחוּץ לִשְׁעוֹת הָעֲבוֹדָה, אָמַר

וְהִשְׁתַּתֵּק

מַבִּיט בַּקֶּצֶף

וְלוֹגֵם.

 

הָרֶצַח הַמֻּשְׁלָם הוּא אַהֲבָה, אָמַר.

הָרֶצַח הַמֻּשְׁלָם לֹא מְבַקֵּשׁ דָּבָר מֻשְׁלָם,

רַק לָתֵת

כְּפִי יְכָלְתְּךָ.

אֲפִלּוּ בְּזִכְרוֹן הַלְּפִיתָה, הַחַיִּים עֲדַיִן

נֶצַח. אֲפִלּוּ הַיְלָלוֹת שֶׁעִרְסְלוּ אֶת הַיָּד,

אֲפִלּוּ הַשֶּׁתֶן שֶׁנָּפַל כְּמוֹ חֶסֶד עַל הַבָּשָׂר הַקַּר,

אֲפִלּוּ הֶעָקֵב שֶׁהֵעִיר עוֹד אֵינְסוֹף,

אֲפִלּוּ הַשֶּׁקֶט,

אָמַר.

מַבִּיט בַּקֶּצֶף.

 

נָכוֹן, עֲבוֹדָה הֲגוּנָה

מְשַׁחְרֶרֶת הַרְבֵּה, אֲבָל

רֶצַח מֻשְׁלָם אֵינוֹ מְאַבֵּד

אֲפִלּוּ טִפָּה אַחַת.

כְּמוֹ שְׂפָתַיִם שֶׁל יֶלֶד, הִסְבִּיר,

כְּמוֹ חוֹל וָקֶצֶף,

כְּמוֹ שֶׁאַתָּה

שׁוֹמֵעַ,

שׁוֹתֶה וְשׁוֹמֵעַ.  

מתוך "ככה", הקיבוץ המאוחד 1995

 

28 תגובות

  1. ואוו, אהבתי.

  2. בכולנו מתרוצצצת המחשבה לרצח המושלם ויש בו הילה. היטבת לתאר. חזק.
    דווקא את תזכור אושוויץ הייתי מוריד בהקשר של השיר הזה, שיהיה רק רצח מושלם בין אדם לאדם, לא קולוסאלי.

    • תודה, איציק. אכן, בכל אחד מאיתנו מתחבא נאצי קטן שלא מקבל הרבה פתחון פה, ואולי טוב שכך. מדובר בהחלט במקום האישי – אחרי ה"עבודה המשחררת", מן הדמונים של הנפש הפרטית.
      בלי אוושוויץ, אני חושש שאין שיר (גם הבית השני)- והוא גם לא היה נכתב.
      השיר הזה מתחיל מסבתא שלי. היא היתה ניצולה יחידה מכל המשפחה, אבל אף פעם לא דיברה על זה. והאלם כנראה מדבק.
      שנים לא נסעתי לגרמניה וגם סירבתי להזמנות, בלי לחשוב יותר מדי למה.
      הייתי זקוק לשיחה רצינית על כוס בירה עם הדמונים. לא להגיד לעצמי "הם היו מפלצות" אלא להפך, "הם היו בני אדם" וזה נמצא אי שם בתוכנו גם עכשיו.
      אוקי, אז תאר לעצמך לרגע, שאתה יושב במרתף בירה באווארי עם נאצי בדימוס אחוז נוסטלגיה. שותה ושומע, מבפנים.
      לא נעים, כי להבין הוא גם קצת להיות מה שאתה מבין. אבל כדאי.

  3. כן, מעולה ומעורר שדים.

  4. אמיר, בעיניים שלי כך קראתי:

    על כוס בירה, כביכול שיחת חולין- על הדברים המעיקים ביותר (התחשבות יפה בקורא וממילא לא יהיה שיח ללא הקלות הבלתי נסבלת של הקיום) . הכותב מזמין רגע של כנות, בואו נבין יחד, את אחד מדפוסי ההתנהגות הקשים ביותר במערכות יחסים שאנחנו מכירים כאומה וכפרטים – קורבָּן מקרבֵּן קורבָּן…
    בבית השני הקורא מוזמן לבחון את נושא האהבה בהסתמך על התובנה מהבית הראשון.
    הלוגיקה מכניעה אותנו. המשפט: "הָרֶצַח הַמֻּשְׁלָם הוּא אַהֲבָה" . ז"א שהאהבה לא זקוקה
    ל"אוֹבְּיֶקְט מֻשְׁלָם", היא רוצחת ללא התחשבות בנרצח…
    בבית השלישי הלגימה של הבירה כבר משמיעה קולות. החיבור הצורב בין "העבודה משחררת" שלא כמו האהבה= הרצח המושלם שמוצץ את דמך עד לטיפה האחרונה.
    הפחד להיבלע בו בזמן שרצינו "רַק לָתֵת כְּפִי יְכָלְתְּךָ."

    וואי וואי, זו תובנה קשה אך מוכרת לי.

    • תמי, קראת היטב בין השורות. כן, כל זה גם כן שם. יותר מזה, באופן מינורי, הדמות מקיימת יחסי מקרבן-קורבן גם עם בן שיחה – אתי ועם הקורא.

      בו בזמן, "הרצח המושלם הוא אהבה" שייך גם לניסיון שלי להבין את התשוקה שברוצח, את הרגש שמניע את הרצון לכלות את האובייקט של ה"אהבה" הזאת.

      • כן, היה לי קשה להסביר שהרגשתי בעצמי קורבן ללכת עם הנושא וקראתי לזה -לוגיקה…

        • נ.ב
          מאמש אני קוראת ובורחת ושוב קוראת.
          כשאני חושבת על זה, נראה לי, שמושא האהבה בא למלא חור שחור בלב כך שכאשר יש אובייקט, החור בלתי מורגש כחור. לכן כל כך קשה להיפרד ממנו זה כמו לאבד רגל. עדיף לקשור את מושא האהבה לעץ שבחצר, פטישיסטי משהו…
          נראה לי, שהרוצח המושלם הזה, לא מבין שהוא מתאבד כאשר הוא נוהג כך, ז"א גם הוא עצמו מת. לא?

          • תמי, זה לא נשמע כמו דיון על אהבה אלא על רכוש. אמנם רכוש שהוא גם רגשי, אבל יש רגש בכל קניין…
            מעט מלים אספו לתוכן כל כך הרבה משמעויות סותרות כמו המלה "אהבה".
            האם יש פה רגש של אהדה? האם יש פה אמפתיה וסימפתיה כל שהן? האם יש בכלל אובייקט מובחן, לא כל שכן הערצה ומשיכה אליו?
            בשיר בוודאי שאין, ובלי זה אהבה היא מבחינתי מלה ריקה. לכן אני אומר שזהו רגש שעוות. מה שכן, הוא לא צריך לדאוג לאף אחד שקשור לעץ בחצר.
            ובחיים?

          • שכחתי לשים גרשיים על המשפט: "עדיף לקשור את מושא האהבה לעץ שבחצר", זו אמירה מגעילה, שפגשתי לא פעם…

            אני לא חושבת שהרגש כרגש עוות. בשבילי "אהבה" הוא מושג אנרגטי. כל מה שאתה מתאר בשבילי זו "מערכת יחסים" שיכולה להכיל גם אנרגייה של אהבה.

          • אני מרגישה שעשיתי טעות בשיחה ואני אמיר, אני מתנצלת אם לא הייתי מובנת. לא בטוח שאני יודעת איך להסביר יותר טוב… אבל אנסה: נשים שפגשתי בזמן יעוץ, (זה עיסוקי) לא פעם תארו רצון להפוך את אהובן לרכוש, כמו לקשור אותו לעץ בחצר, אולי יתן חלב כמו עז ובו בזמן גם לא יברח להן. הרעיון הזה מגעיל אותי ומשם באה התגובה שלי.
            אנרגיית האהבה לעיתים קרובות מתורגמת לכלים זדוניים מניפולטיביים ועל כך אני מסכימה איתך שהיא הרוצח המושלם לאהבה המושלמה.

          • נ.ב
            יש טעות גם בהקלדה, עכשו מצבי עוד יותר רע:)

          • תמי, אני חושד שאת מבלבלת במה שאמרתי בין מה שמתייחס לדמות שבשיר לבין מה שכתבת על דמויות אהובות מהחיים.

            ניסיתי להסביר מה בבסיס צריך להיות שם בשביל שאקרא לרגש הזה "אהבה", כדי שנדע על מה בדיוק אנחנו מדברים. אחרת – המלה "אהבה" נשארת מעורפלת למדי. "מערכת יחסים" היא משהו הרבה יותר רחב, כמובן, ויכולה להיות מבוססת על ההפך מאהבה – על התעללות, השפלה, כאב, שליטה, דיכוי (הדדיים או לא) וכו".

            להגיד שאהבה היא אנרגיה (או דינמיקה), לא מסביר לי הרבה, כי כל דבר הוא אנרגיה – ואז שוב, נשארנו עם מיסטיפיקציה.

            מה, בסופו של דבר, היא אהבה בשבילך? לא בטוח שאני מבין.

          • אתה יודע, אני לא בטוחה שאני מבינה מה זו "אהבה". אני חוקרת אותה, חווה אותה, אבל אין לי מילים לתאר אותה מלבד לפתור עצמי בידיעה שזו אנרגיה. אני גם יודעת להגדיר אותה בדרך השלילה כמין התחכמות. והלוואי ויבוא מישהו ו"יְוָרְבֵל" מי או מה היא.

          • זה מה שניסיתי, "לוורבל"… אבל דחית את הניסיון לטובת ה"אנרגיה".
            אם מדובר באהבה רומנטית הייתי כמובן מוסיף לשלושת המרכיבים שמניתי גם תשוקה (עניין מורכב כשלעצמו, חלקו מנטלי וחלקו כימיה פיסית).

          • נו אלא מה… "להבין את הדמונים" זה קשה…:)

        • אבל צדקת. זאת בהחלט לוגיקה, למרות שההנחות שלה מעוותות ורחוקות מן הטוב.

  5. צמרמורת אחזה בגווי.
    איזה כשרון להפוך מילים למלאות עוצמה ,מילים המציירות יותר מציור,מילים המקבלות מעמד של יותר ממילים. אמיר,אם השיר הוא שלך , לך המחמאות. (על "ככה" פשוט לא שמעתי).
    ואחרי שקראתי , בדבר אחד אני בטוחה: הערב אחליף את הבירה ביין.

    • תודה, סיגל. והשיר -כמובן, שלי…

      "ככה" היה ספר של שירי פרסונה – וכולו פרסונות דחויות – ממייפלת"ורפ והשוט ועד רס"ר, נרקומנית זונה, יאפי שהתאבד וכו".

      גרתי אז בקטמונים בירושלים, מה שגם תרם לזה כנראה. הספר זע-זע את הביקורת, שאחרי אלה שקדמו לו כבר ראתה בי מין משורר "של התרבות"… ודי נדחה.

      לחיים! (יין)

  6. התמודדות מוצלחת עם נושא לא קל.

  7. מירי פליישר

    שיר חזק
    אשמח לשמוע את הפרשנות של טובה גרטנר

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור