ליד השדה משורר

סוד לבדך, במפתיע, עודך במטתך, עינייך מן הכר בוהות בתקרה, מתוך החשכה אלייך נלחש סוד ההתאוששות. כי הנה קמת, נגשת לשידה, בחושך פתחת מגרה וחייכת כמשקיפה על אוצרות.

כתב חידה כתב החידה השפיע עליו קסם מוזר, ואף שלא הבין בו מלה נמנע מלפרש, חרד מפענוח, מלים בלות, זונות, שישטפו כגל עכור וימחקו את החידה החרותה בחול. אך לאחר שהובס, חזר אל הדף החולי, המלים ההן היו מונחות שם, פגועות, בלות, אצות הצמיח עליהן הים וגידולי אלמוג, ובתוכם שוב נצצה החידה ההיא, ברק אותו הקסם.

ימים נוראים אל הטקסים העתיקים באנו ילדים מלגלגים, אך הם, חכמים מאתנו, עד תום עידן השעשועים חיכו לנו, עתה באנו אליהם להיאסף, נפשנו חבולה מנעורינו, בתפילות הנושנות נתעטף.

  שליח ציבור חזרתי. אינכם יודעים היכן הייתי. אינכם יודעים שהלכתי. כשאני כאן אתכם נושא בקרבי את החלל שבתוכו נעדרתי, קולותיכם כעל פי באר מהדהדים בי, מאבדים משמעות, הופכים לַחַן, בקשת חנינה. אם אחון אתכם לא תחושו, וכשאניח לקולותיכם לצלול בבאר, הלחן יהדהד בחלל, יגבר יופיו, יגע במה שמעבר לי.  

הגירוש מרגע שאכל מפרי עץ הדעת, הושיט העץ ענפים אל עץ החיים, חבקו ובלעו אל קרבו. הגירוש התפשט בגן אך אדם לא חש בשינוי מלבד מעט בושה. הנחל המשיך לזרום. הפירות היו מתוקים. הוא חיפש מקום לישון. רק לאחר שנים הבין את גודל הקללה. הבושה היתה סוג של קור שנדף מן העצמים. ההתפעלות מכחול השמים היתה לידת הגעגועים. התשוקה היתה ...

מלה אחרונה מלה אחרונה. שמרתי את פרופיל חלומה, שכחתי היכן. הוא כאן, בדירה, מביט בי, עוקב אחר חיפושַי. הנחמה אינה עוד בהסחה. מבואות לשם נרמזים בָעלוה, בכל פינה, מבואות לכאן. היוצא משם נכנס לכאן, ומה שכאן עובר לשם. תן מלה אחת לתת.

עיניים מתחת לעולם, מאחריו, מחכה האין עולם. כשאני גוהר על פרח, מלבו הזוהר הוא משקיף, ניתז מכנפי הפרפר, מצפונות הרגע הבא, או מעינייך המחפשות השתקפות ומענה בעיני, מתפללות אל הרגע הבא.