בננות - בלוגים / איריס קובליו / צ'ריטי – ניר סגל
נקודות מבט
  • איריס קובליו

    ילידת תל אביב. גרה בהרצליה. קבלתי תואר שני בציור מאוניברסיטת פנסילבניה, פילדלפיה, תואר ראשון בקומפוזיציה מאקדמיה למוסיקה בירושלים ותואר ראשון ללימודי ספרות עברית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. הצגתי תערוכות יחיד במוזיאון ישראל בירושלים, מוזיאון הרצליה, גלריה נחשון, ומשכן האמנים. השתתפתי בתערוכות קבוצתיות במוזיאון ישראל ובגלריות רבות אחרות. אמנית מלווה למשוררים ולכתבי עת ספרותיים. בוגרת קורס מתא"ן למנחי כתיבה. מורה ליוגה. מנהלת אתר אישי של אומנות בפליקר http://www.flickr.com/photos/iriskovalio/sets/ מבחר פרסומים אמנית מלווה ל"מחברת החלומות" – אגי משעול, הוצאת אבן חושן אמנית מלווה ל"שורות" – גרא גינזבורג, הוצאת אבן חושן "הליקון 23"- רשות היחיד, אמנית מלווה. "הליקון -ארוטיקה"- אמנית מלווה "זמן טרופות"- דואט אמנית משורר (משה יצחקי), 2009, הוצאת חלפי פרסומי כתיבה בהליקון, משיב הרוח, עיתון 77 ועוד.

צ'ריטי – ניר סגל

 

 

 

לרגל התערוכה של האמן ניר סגל אני מביאה כאן את דברי הגלריה על תהליך עבודתו וכן מחווה אישית, שתי גלויות שציירתי לכבוד האירוע.

צ'ריטי – מיצב

דבר הגלריה:

פה זה לא משחק כיסאות מר סגל.
פה נותנים כבוד לאמנות. פה זה לא חלל לחנות יד שניה.
מספיק שגם ככה אני מבלה שעות נוספות כסלון, מה הטעם להוסיף כיסאות שאפילו לא ניתן לשבת עליהם.
אז מה אם בגלריה בבנגקוק נתנו למר סגל לפוצץ את החלל באלף שרפרפים,
לפחות שם עוד היו ציורים על הקירות והשרפרפים היו חדשים.

לעניות דעתי, חלל כמוני הוא האידיאלי לצפיה באמנות.
קירות לבנים מאורכים , רצפה אפורה, תאורה, שעות פתיחה ואוצרת.
בא ניר סגל, עם כל הרצון הטוב שלו, עמוס רעיונות מתיפיפים של כישלון ויצירת קשיים לצופה – ומהתל בי.
באיזו זכות אמן שעיקר תשומת לבו היא בכשלון מנצל את חללי לשוא?
ממלא אותי בכסאות חסרי תועלת שרק מקשים על המעבר.
וסגל מלהג סיסמאות על כך שהכשלון אינו בושה ושהוא הכרחי להצלחה.
באיזו זכות הוא מטיל ספק בהוויתי הקיומית כחלל לצפיה באמנות?
הוא מדבר על אמנות פורצת גבולות אשר מוגבלת ברגע הצגתה בתוכי.
אני מגביל אותו בדרך כלשהי? אני מספק נקודת מבט טובה יותר! זה להגביל?

ידידי הגדול והותיקה"טייט מודרן" – דיווח לי שגם בו מתחוללות אנדרלמוסיות כאלו.
האמן הברזילאי סילדו מיירלס cildo meireles, בעבודתו volatile,
מכסה את כל רצפת הגלריה באבקת טלק בגובה של 20 ס"מ,
מתוך הרעיון ש"האובייקט חייב להיות מעל הכל, מפתה ומושך מיידית".
עד היום נשמעים דיווחים על שאריות טלק בכפלי בגדים וחריצים גופניים.

בחלל אחר יוצר מיירלס עולם אדום הגורם לאי-התמצאות בשם red-shift.
החלל המאוכלס בחפצים ביתיים אדומים נוצר מתוך הרצון של האמן
"
לדמיין מקום שבו מישהו, מסיבה כלשהי, אסף את המספר הגדול ביותר של גווני הצבע האדום".
ואני שואל – למה? למה להקשות?
לפחות אני לא החלל היחיד בעולם שסובל ככה.

בעבודתו "שלכת" של מנשה קדישמן, במוזאון השואה בברלין, נדרש הצופה לדרוך על 1000 פרצופים זועקים עשויים ברזל, בלכתו בחלל.
פעולת הדריכה יוצרת קולות חריקה צורמים. בשל הזעזוע המחריד הנגרם מהצליל, חלק מהקהל אף נרתע מלדרוך על פרצופי הברזל הזועקים.

כל צורת ההגשה של סגל בעייתית, איפה החשיבה האמנותית?
אין מקום לחשוב, אין מקום לראות, והכי גרוע – אין מקום לשבת.

תגובת האמן:

כאמן, אני באופן תמידי מעלה שאלות ומטיל ספק בברור מאליו.
במוכר, בידוע, בנתפס, במוחשי, בקיים.
במיצב "צ'ריטי", אני מעמיד במבחן את החוויה האמנותית.
אני קורא תיגר למקום ומטיל בסימן שאלה את מהות הצפיה באמנות

YouTube סרטון מהמיצג
פרטים על התערוכה כאן

ציורים: איריס קובליו, אקריליק על גבי גלויות משומשות

 

 

7 תגובות

  1. מעניין!!!

  2. יוסי וקסמן

    אני אוהב את שניכם!
    יוסי

  3. מקסים איריס, גם הטקסט שהבאת וגם הפרשנות החזותית שלך.

  4. בהצלחה – ניר !
    נשמע מעניין
    למה צ'ריטי ? (צ'ריטי המתוקה ?)

השאר תגובה ל רונה ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאיריס קובליו