בְּמִלּוּאוֹ, גַּם עֵץ אֵינֶנּוּ אֶלָּא זֶרַע
עַכְשָׁו אוּלַי נוּכַל לִקְרֹא כְּבָר אֶת הַשִּׁיר בְּלִי לִפְתֹּחַ אֶת הַסֵּפֶר.
עַכְשָׁו, כִּכְלוֹת כָּל זֶה, הוּא לֹא יִכְלֶה גַּם לְאַחַר סוֹפוֹ,
גַּם אִם יֻנַּח לוֹ קִיּוּמוֹ בִּכְתֹבֶת לֹא מְפֹעֲנַחַת,
עַל מַצֵּבָהּ שֶׁפַּעַם בְּעִדָּן חוֹשְׂפוֹת בְּלֵב מִדְבָּר
רוּחוֹת פַּחְמָן דּוּ חַמְצָנִי עַל פְּנֵי הַמַּאְדִּים.
זֶה לֹא רָחוֹק יוֹתֵר מִן הַשּׁוּרָה הַזֹּאת, וְכָל מַה שֶׁ
נִרְאֶה לִי כָּאן, הוּא רַק מַה שֶּׁאַתָּה רוֹאֶה: כְּתָמִים, תְּמוּנוֹת,
פָּנִים שֶׁל יֵשׁ-פֹּה, וְכַמָּה שֶׁתִּרְחַק – תִּקְרַב.
תְּמוּנוֹת תְּמוּנוֹת, הַזְּמַן פָּרוּשׂ עַל כָּל הָאָרֶץ, וּבְכָל זֹאת
שְׁחָפִים שֶׁל בֵּין הַצָּהֳרַיִם שׁוּב שׁוֹלְחִים צַוָּאר אֶל לַיְלָה
מָלֵא בַּחֲלוֹמוֹת דָּגִים. הַכֹּל נִרְשַׁם עַל חוֹל בְּיַד בּוֹטַחַת:
הַשִּׁיר הַזֶּה הָיָה שִׁירָהּ שֶׁל מֵאָה אַחֶרֶת, לֹא שׁוֹנָה מִזּוֹ שֶׁ
נִרְאֲתָה בַּזִּכָּרוֹן. כְּמוֹ בַּקְבּוּק מֵאֳנִיָּה,
בֵּין גַּרְגְּרֵי הַחוֹל שֶׁנִּצְבְּרוּ בִּשְׁעוֹן הַחוֹף, בְּרֹאשׁ חוּצוֹת
הוּא יֵרָאֶה, הַשִּׁיר הַזֶּה, לְגַמְרֵי בְּמִקְרֶה. בְּבַת אַחַת יָרוּץ עָרֹם
עַל שְׁנֵי חוֹפִים (אוּלַי יוֹתֵר) וְיִתְאַהֵב לְלֹא בּוּשָׁה
בְּכָל גֻּמְחָה וְתֵל, וִיקַלֵּל בְּלִי הֶעָרוֹת שׁוּלַיִם
אֶת בִּרְכוֹתָיו הַמַּצְחִיקוֹת, וּבְעוֹדוֹ מַקְשִׁיב, יַקְשִׁיב.
וּבְלִי לָדַעַת מָה אֶפְשָׁר, מַה לֹּא, וּמָה אֵינֶנּוּ מָה,
רַק יַעֲשֶׂה אֶחָד וְעוֹד אֶחָד, אֶחָד פָּחוֹת אֶחָד, וִיקַבֵּל
אֶחָד אֶחָד וּשְׁנַיִם שְׁנַיִם שֶׁל אִם-אֵין-"אֲנִי" – אָז מִי.
וְאָז אַתָּה תַּחֲזֹר הַבַּיְתָה, פּוֹתֵחַ אֶת הַדֶּלֶת, וּמְגַשֵּׁשׁ
אֶל מֶתֶג הַחַשְׁמַל. אַחַר כָּךְ לַמְּקָרֵר, פּוֹתֵחַ תַ'בַּקְבּוּק,
וְלֹא תַּעֲשֶׂה מִזֶּה מָשָׁל, אֲפִלּוּ לֹא דֻּגְמָא.
וְרַק תִּסְגֹּר אֶת הָרְאִי, מַבִּיט בַּמְּנוֹרָה, וּמִתְחַמֵּם כְּמוֹ פַּרְפַּר
בִּרְאִי אַחֵר, לְלֹא פָּנִים, שֶׁבּוֹ רוֹאִים
רַק יָם שֶׁל יָם, חוֹל שֶׁל חוֹל, כָּתֹם עַל כְּחֹל שְׁמֵי עֶרֶב,
שֶׁבּוֹ שׁוֹמְעִים: בּוֹא שֵׁב.
וּכְשֶׁתִּרְאֶה וְגַם תִּשְׁמַע, תִּשְׂמַח לָגוּר בַּשִּׁיר הַזֶּה,
תַּבִּיט אִתִּי בְּשַׂעֲרָה עַל מַעֲקֵה אַמְבָּט, עֲצִיץ שֶׁל רַקָּפוֹת
אוֹ כָּל בְּרִיָּה אַחֶרֶת שֶׁחָלְפָה כָּאן, וּמַבָּטְךָ יִנְחַת
כְּמוֹ "אֲנִי" עָרֹם בָּעֲצִיצוּת הַזֹּאת,
קָרִיר, מָלֵא בְּכֹבֶד הֶעָפָר הַלַּח עַל תַּחְתִיתְךָ וְדָפְנוֹתֶיךָ
וְכָבְדְּךָ נִשְׁעָן עַל הָרִצְפָּה. אוֹ בַּזְּקֵנָה עַל הַסַּפְסָל בַּפַּרְק –
תּוֹךְ רַחַשׁ שֶׁל עֵצִים, קוֹלוֹת שֶׁל יְלָדִים וְלַהַג אִמָּהוֹת –
חֹם מְחַלְחֵל בַּאֲבָרֶיךָ הַצְּפוּדִים, וְנִים לֹא נִים
מֵעִיר אוֹתָם לְזְכֹּר בְּלִי מִלִּים
מַגָּע, סַפְסָל אַחֵר, עוֹד רֶגַע שֶׁל. הַמַּחְשָׁבוֹת
חוֹלְפוֹת בְּךָ כְּמוֹ עֲנָנִים בִּשְׁמֵי לֹא-כְלוּם, מְחוֹז חֶפְצָן
אֵינוֹ יָדוּעַ וְאֵין לָהֶן מָחָר. הָרוּחַ הַמְשַׂחֵק
בִּשְׂעָרְךָ כְּמוֹ בֶּעָלִים, קוֹלוֹת שֶׁל יְלָדִים וְלַהַג אִמָּהוֹת –
כְּמוֹ מוּסִיקָה שֶׁל רֶקַע. וְהָעוֹלָם גָּדוֹל, הָלוֹךְ וָשׁוֹב
כֻּלּוֹ מָלֵא עֵינֶיךָ. מַדְרֵגָה שֶׁל אֶבֶן, נֵץ נוֹפֵל
עַל בָּבוּאָה שֶׁל עֵץ בַּנְיַאן בְּתוֹךְ הָרֶשֶׁת שֶׁפָּרַשׂ פֹּה
כָּךְ נִרְאֶה, דַּיָּג. וְשׁוּב אַתָּה נוֹשֵׂא מִדְרָךְ שֶׁל רֶגֶל יְחֵפָה,
אוֹ שׁוּב אוֹסֵף כְּנָפֶיךָ, מַנִּיחַ לְגוּפְךָ לִצְנֹחַ
מִבַּעַד לַאֲוִיר. אוֹ רַק פָּנִים שֶׁל מַיִם,
רָצוּד בָּעֲנָפִים וְיֶרֶק, אַתָּה מַרְאָה חַיָּה, עוֹלָם,
קוֹפֵל בְּלִי גּוּף אֵלֶיךָ עוֹד נֵץ, עוֹד עֵץ, וּמִתְנוֹדֵד
עִם הַנָּהָר. וּלְבַסּוֹף, כְּשֶׁעוֹרְךָ לוֹהֵט מִשֶּׁמֶשׁ
מוּצָן עַכְשָׁו בְּמַיִם עַד חָזְךָ, אַתָּה מוֹשֵׁךְ מוֹשֵׁךְ
אֵלֶיךָ אֶת הָרֶשֶׁת, שְׁרִירֶיךָ נִמְתָּחִים לַכֹּבֶד, וְהַמַּבָּט
בֵּין חֲרַכֵּי עֵינֶיךָ בּוֹחֵן גֵּוִים גְּמִישִׁים כְּסוּפִים
וּמְפַרְפֵּר אִתָּם בֵּין מֵיתָרִים שֶׁל שְׁתִי וָעֶרֶב.
וְאָז תֹּאמַר: הַשִּׁיר הַזֶּה הָיָה וְגַם נִבְרָא. הַשִּׁיר הַזֶּה –
עֵצָיו, יוֹשְׁבָיו, בָּתֵּי קָפֶה וְצַלָּחוֹת מְעוֹפְפוֹת שֶׁלּוֹ,
חֵיל פָּרָשִׁים, פִּילִים, גְּוִילִים, שֶׁזֶּה עַתָּה
נָסוֹג מֵהֶם מַבָּט – הַשִּׁיר הַזֶּה שֶׁלְּךָ בִּלְבַד, וּמְפֻלָּשׁ
כְּדֶרֶךְ מַבָּטְךָ. הִנֵּה, הַבֵּט אֵלַי, רְאֵה מַה שֶּׁרוֹאֶה בִּי;
הִנֵּה, כָּתַבְתָּ עוֹד שׁוּרָה.
עוד מתוך "שיר":
1 "זרע שנזרע בחול" : זרע שנזרע בחול מחכה שנים לגשם
2 "וטוב שבאת": גשם. הוא נקרע מעצמו החוצה
3 "בוא שב, ראה" : תוכו מגשש את הדברים, נהפך לחוץ
4"כבר מאוחר לחזור מכאן": קנוקנת מגששת / נכרכת / על קנוקנת מגששת
5 "אחוז עולם": כשהוא יודע שהוא זוחל, הנשל מתרחש מעצמו
6 "דבר אלי בבת אחת": יד על יד (מה שבקע, נוגע)
7 "הנה אני יושב על הספסל בפרק": מה שנוגע, יש לו פנים
8. "שלום התגעגעתי": פנים שנגמלו מלהיות פה
9. "לאן שלא תביט זה כאן": הפה שינק הוא הפה שמיניק ביללה
10 "ואיני זוכר דבר, רק זה": במים הוא שושנת ים. מושיט זרועות של פרח. טורף
11 "נחש אתה אומר": על החול הזכוכיתי, השורט, הוא מבין
12 "האם תבוא?": הוא בא
13 "קל מאוד לבגוד בי איתי": רחוק מעצמו הוא רואה את עצמו
15 "עוד": עוד
16 "טובע הוא נושם": טובע, הוא נושם מים חיים
17 "כמו השמש": יש לו זכרון. החוץ נקרע ממנו פנימה
אי אפשר לתת לשיר הזה לעמוד בדד. כל הזמן אני מתקרבת לשורה ומתרחקת, מתקרבת ומתרחקת עד מאדים (אולי כי אני מונוס..חחחח) כמעט נקרעו לי המעיים כשנמתחתי ביין העולמות. תחושה פלאית של טריפ שבא מהמילים שחדרו למוח…השחפים שלחו צואר אל הלילה והכל נרשם בחול, בקרקעית האוקינוס….שלי ולוסי עפה בשמים (ביטלס)
אוח איזו תחושה מרוחקת וקרובה כאחד- הלהיות בכל מקום שנמצא שם וכאן. הבדידות הזו חובקת כל…וחוברת וחדורה בכל…
שיר מדיטטיבי מרגש.
איך שידעת לפני שנים רבות, כשכתבת את השיר, שתבצע אותו הלכה למעשה…(ראה סרביה, צרפת, ספרד…ואיפה לא?!)
🙂
תמי, למה את מתכוונת "תבצע אותו הלכה למעשה"? זה בשיר?
…:)
התכוונתי שכמו בשיר אתה נמצא בכל מקום וכל מקום חדור בך…זה לא מהשיר עצמו אלא ברוח השיר…:)
טוב, בתיאוריה בכלל לא צריך לזוז מהבית בשביל זה, אבל בפועל מאוד עוזר כן לצאת :)…
תמי, כן טריפ בזמן בישויות במקומות – הרבה חיים נשפכים לגרנד פינאלה שהוא בעצם כל רגע מחיינו, כל רגע שאנחנו שמים לב…
היי אמיר
לא קראתי הרבה משיריך, היכרתי אותך כאן לכן לא מתיימרת לדעת הרבה אבל זה בהחלט השיר הכי יפה שלך בעיני שקראתי. אהבתי מאד את הקצב שלו הזרימה הבלתי פוסקת החיתוך של ה-ש' בסוף השורה הדימויים – בעצם הכל.
שיר נפלא
שנה טובה שתהיה היא שנת שירה.
רונית
רונית, בעונג. אני מקוה שעוד תאמרי את המשפט הזה "השיר הכי יפה שלך" על שירים אחרים שלי 🙂
תודה על תשומת הלב לשי"נים הרווחים פה בסופי השורות – זהו חידוש בשבילי, כי לא עשיתי את זה במודע.
שנה של יצירה ושמחה
אמיר
הי אמיר,
לקרוא את שירי "שיר" מצריך בי כשורי שלדגות, ומאז שאתה מפרסם אותם כאן כבר למדתי את משמעות הכותרת "טובע הוא נושם מים חיים" על בשרי המתלהב מכך, רק ההבטחה בשיר הזה ש"עכשיו כבר אפשר לקרוא"… בלבלה אותי ולרגע קראתי בלי לקחת אוויר ו…הפסקתי לנשום.
אז עוד קצת, ואשוב, ואשמח לשתף במה שחווה בשיר וממנו.
המשך יום נעים,
סיגל.
אפשר לקרוא בלי לפתוח את הספר… כי השיר כבר מזמן חרג משם 🙂
לאמיר,
עוד משהו לאחר שעיינתי ברפרוף בשיר.
הזוי לחלוטין, סוריאליסטי וחוזר הרבה על מה שנכתב בכל הספר שיר.
וזה לא יעזור לך אני אוהבת את שיר מספר 1 השיר הזה יהיה שירה של מאה אחרת, ואתה גם לא תגיד לי מה להרגיש
וזהו,
חתיך או לא מילים כדורבנות צריכות להיאמר.
חוה
טוב, לא אגיד 🙂
למה הזוי וסוריאליסטי?
לאמיר,
לא שמת לב, יש בשיר הרבה תמונות סוריאליסטיות!!!
אגב, לא הרבה אתה עושה שימוש בזרם הזה.
חוה
סוריאליסטי והזוי זה די קרוב למרות שזה שונה
אחפש דוגמא
לאמיר,
חלומות של דגים, למשל,
הדג הוא סמל נוצרי, אבל הוא גם סמל סוריאליסטי.
ושורה או קטע לדוגמא
"ורק תסגור את הראי, מביט במנורה, ומתחמם כמו פרפר/
בראי אחר, ללא פנים, שבו רואים
רק ים של ים, חל של חול, כתום על כחול שמי יעיב.
הסבר? קצת מגריט, אבל בכלל כל השורות האלה הם פשוט סוריאליסטיות גם במשחק של בבואות או חלומות או מה שתרצה.
רגע, תגיד לי, אתה לא הרגשת שבשיר הזה באופן מיוחד יש הרבה סדרתיות סוריאליסטית.
בבקשה, רק לא בול קליעה,
תחשוב, אחי, תזרום אחי, הזוי וסוריאליסטי.
חוה
אכן, גם כי השיר כבר מזמן חרג ואולי גם מסיבות נוספות שהנה חלק מהרשימה שבגללן זה אפשר.
א- כי זה סוף הספר ושיר אהוב לומדים בעל פה ולא צריך לפתוח את הספר בשביל לקרוא
ב- כי עד עכשיו קבלנו את כל המפתחות שצריך בשביל לקרוא את השיר וכעת אפשר לקרוא אותו בלי עזרה או בלי תיווך של מילים
ג- כי את השיר קוראים מתוך החיים ואפשר גם בלי ספר.
ד-אולי בסוף הצלילה שלי לתוך השיר גם הפתיחה תקבל משמעות מותאמת.
שניה אני בודקת אם התגובה נשלחת ולאחר מכן אגיב לשיר עצמו שכמובן עקב סקרנותי החייבת תשובה מיידית, רצתי ובדקתי האם אני חושבת נכון וזהו השיר האחרון בספר, ומצאתי שכן אז… נעצבתי… ובטח תגובתי תקבל זוית פה שמוטה משהו.
כל התשובות נכונות, סיגל:)
אבל למה להתעצב? אם אפשר לקרוא את כל השיר בלי לפתוח את הספר אולי הוא נוכח בו זמנית על כל פרקיו, כמו שחוליות נוכחות בשידרה שלנו.
לסיגל ולאמיר,
הי טוב לראות אותך שוב, כלומר לקרוא.
ולאמיר, זה ככה, תדע לך שאתה מעליב אותי נואשות, וזה חוזר כל פעם. אני משקיעה בשירים שלך ומפרשת, וגם כותבת מסות שלימות (קצת מטורפות) על איך אתה נראה, ואני מחכה לתגובה
אזי קורות – מתרחשות אחת מן השתיים.
או שאתה לא מגיב בכלל!!!!
או שאתה מגיב בשורה או שניים, כמו בול קליעה.
אז מכיוון שאני נעלבת נורא, ואתה ממילא לא מתייחס אלי, אני יכולה לעשות את עצמי כאילו אני קוראת את השיר, או לרפרף, לכתוב משהו
ואז אתה תכתוב
"תודה חוה" אפילו שזה לא לעניין בכלל.
התחושה הזאת של חוסר ההתייחסות לא כל כך מתאימה לאישיות שלי שדורשת המון חיזוקים כמו נפלא, נהדר, כמה את חכמה, אבל אתה אפילו לא מתייחס.
רק סיגל מקבלת ממך תגובות ארוכות
סליחה סיגל, אבל זאת האמת.
אז בשביל בעונג:) או תודה
בשביל מה אני צריכה להתאמץ?
חוה
חוה, ראשית את לא צריכה להתאמץ.
שנית, לרוב את לא ממש מתייחסת לשיר, כמו עכשיו, ועל ענייני המראה והביוגרפיה שלי אני לרוב באמת לא מגיב. פעם גם הייתי מוחק 🙂
ושלישית, באמת שלא היה לי מה לומר מעבר ל'בול קליעה' במקרה ההוא. פשוט מצאת את המפתח, הסברת את העניין מצוין, ולא היה לי מה להוסיף על מה שאמרת.
הי חוה,
אין צורך להתנצל,
מבחינתי אין זה משנה לי תגובות ארוכות או קצרות כי אני מניחה שאמיר בדיוק כמוני וכמוך לא מתכנן את אורך התגובה. לפעמים יוצאת לי תגובה ארוכה ולפעמים יוצאת לי תגובה מאוד מאוד ארוכה וזה לא קורה בגלל כוונה לכתוב ארוך. אז מבחינתי אורך תגובה זה הטפל ואני מקווה שתוכן התגובה הוא גם בעינייך איזשהו מקום ממלא מקום מרכזי.
ואגב אולי איזה טיפ במחשבה על איך גורמים למישהו להגיב ארוך…(לא יודעת אם זה תמיד עובד אבל אולי…פשוט תנסי את זה בבלוכיה ותגידי לי מה שעתך) אז ככה, אני חושבת שאם כותבים ארוך אז הגיוני לצפת לתגובה כמו: תודה סיגל. או תודה חווה. ואולי עוד אי אלו שני משפטים או שלושה. אבל אם תכתבי משהו קצר שמביע את דעתך ולצידו איזה שתיים שלוש שאלות שמתעניינות במשהו שלא הבנת, אז תקבלי תגובה למה שאמרת ואפילו תשובות וזה יבנה עבורך תשובה ארוכה. אבל עדיין לא הצלחתי להבין למה האורך משמעותי ומה הוא קובע?(אהממ..בענייני תגובות כמובן:)
הי סיגלי,
אני סתם התבדחתי, זה לא משנה באמת אורך התגובות, הגבתי אליך בשמחה ובעליצות על מראיהו של אמיר ויצא לי במקרה ארוך:), כי גירית אותי לכתוב, האמת שזה די נדיר למצוא גם משורר וגם חתיך.
נדמה לי שהיה אחד כזה אלכסנדר פן.
התגובה די היתה בשבילך, ובשביל הדף, כי לא נעים שמשורר מראה תמונות ומצרף שירים ואני כותבת על נראות המשורר.
הבעיה היא שערב ראש השנה, ואני ממש חולה ולא יוצאת מזה, כמו במעגלים, גם העתיד למרות האיחולים כאן לא יודעת, בקיצור
פרספקטיבה של אדם חולה היא זו של אדם בריא.
אגב, איך המשורר נראה לפי תמונות אינו פרט ביוגראפי, לטעמי.
חוה
שלדגות זה טוב 🙂
השיר יהיה חלק אורגני מהקוסמוס, מהבריאה.
בדיוק, גיורא. לזה חותרת המעבדה של הספר הזה.
הי אמיר יקר,כתבתי לך אתמול תגובה ועפה לי ברוח אכתוב שנית כי יפה השיר
הזה השר את שירת חיינו נוגע בהוויתם המלאה והחמקמקה
זהו שיר חיינו הנכתב ומתהווה בכל רגע ורגע מחדש
כתוב על החול והים, נוגע בהווית הדברים הקטנים ,הפשוטים הערומים בככותם: שערה על מעקה אמבט
עציץ של רקפות
חיים מתהווים בתנועה מתמדת ממשיים ולא משל
אהבתי את השיר ואת התודעה הדינמית המתרוצצת בו הלוך ושוב מלא עיניים , מזכירה לנו את מהות החיים -התנועה , הפעימה
הנשימה
שנה יפה מלוא הטנא מראות המזמינה בנדיבות בוא שב
עימנו כאן
תודה חנה, וטוב שהחזרת את דברייך הנה. והלואי וכמו בשיר נחיה את חיינו בככותם. שנה טובה גם לך עם כל שמייחל לו לבך.
אז הנה הזרע שנזרע בחול ומחכה שנים לגשם הוא עכשיו עץ שבל נשכח שהוא איננו אלא זרע, כך גם השיר הזה והספר שחיכה להכתב התחיל בזרע שחיכה כרעיון לגשם המוזה שתהפוך אותו לעץ…ואיזה עץ!
וכשכבר התקדתי וצללתי לא יכולתי שלא להתפצל ולקרוא את השיר כשיר על שיר ובמקביל כשיר על אהבה שבו האתה הוא האהוב והשיר הוא האהבה, אמנם הכל בגוף זכר אבל באנגלית גם אהבה ושיר הם באותו הגוף.
ואז נגלה לי שיר פרדה אמיץ ומדוייק. גם אם האוהב נותר לבד האהבה נשארת בתוכו (האהבה לא תכלה גם לאחר סופה), גם אם משהו מת ומגיע לבית קברות או למאדים זה לא משנה, נותרו תמונות וכל היש מתקיים גם כשאיננו, למעשה כמה שמתרחקים רואים צלול יותר ולכן ניתן להתקרב בעזרת הזכרון ולפעמים להיות יותר קרובים מתמיד.
הפסר הזה שכבר לא צריך לפתוח אותו הוא המפגש החומרי עם הסיפור, המגע בדפים, הריח, כל החומר הזה כבר לא נמצא לאחר הסוף והזכרונות שנותרים מאפשרים לאהבה להתקיים כחוויה שניתן לחוות אותה בזכות הזעכשיו אולי נוכל" מרמזת שעל בריאת האהבה הזו אחראים שניים, ואת הסוף הזה חווים שניים.
וכאן בשיר יש את הדרך שבה השניים חווים את סוף אהבתם, והמשורר את סוף השיר, האחד מסתגר בביתו והופך לאחד איתו, והאחר יוצא אל השמש והופך לאחד איתה, אך זה לא כתוב כך בדיוק כיוון שמהרגע שמתחילה ההתמודדות עם הסוף אין מילה אחת בגוף ראשון אלא כל הפניה היא אל האתה, כך שבעיניי זה מרמז שקשה לכותב עם הרגש הזה והוא עושה הזרה ומספר לאחר מה יהיה.
ומה שגורם לי לחשוב כך זה ההבדל בין השיר הראשון בספר שבה המשורר מבטיח שהשיר יהיה שיר של מאה אחרת, לעומת השיר האחרון שבו נכתב:"ואז תאמר השיר הזה יהיה…" הכל מושלך כעת אל האתה, ודרכו הטישטוש מוסט מעט כדי שיהיה ניתן לראות את מה שמתרחש ואף ניתן לכתוב אותו למרות ודרך הכאב.
ושיר של מאה אחרת, הוא שיר מיוחד בדיוק כמו שאותו סיפור אהבה לאותו זמן ותקופה שבו הוא התקיים היה הסיפור הכי מיוחד, שלהם בלבד, דרך עיניהם בלבד, ואפילו לאחר הסיום נכתבה לה עוד שורה…סיום אופטימי, תמה זוגיות אך לא פסה אהבה מהעולם בתקווה שזה נכון והיא נבחשת פנימה וממשיכה להתקיים באוהבים גם לאחר שתם סיפור אהבתם.
סיגל, השיר הראשון אומר ש"השיר הזה יהיה שירה של מאה אחרת, לא שונה מזו"
הוא שיר של זמן אחר, ובכל זאת לא שונה מזה, אולי אותו זמן ממש. אז למה מאה אחרת? כי בשיר הזה סוף סוף נחווה את החיים כאן ועכשיו בככותם, ולא נחלוף על פניהם כמו עכשיו…
השיר מדבר על האני והאתה, אבל גם על האני עצמו, על חייו וחלקיו, גם על הקיום המטפיסי של העולם אבל גם על השירה ועל האפשרות להפוך אותה לחוויית חיים, לממשות.
השיר הוא בעיניי יותר שיר בריאה משיר פרידה, אבל הכל תלוי גם במצב הרוח, בעין הקוראת, לא?