אהוב אותי בהפרזה
סמם אותי במחמאות
הכתר אותי באור עיניך
לחש באוזני שתביא לי
את הירח;
עשה אותי ילדה יורשת עצר,
נסיכה נושאת יהלומים
מלכת לבך וחלציך.
אַלחֵש אותי בליטופים
עד בעורקַי יזרום זהב
הגש לי את כתפך לנוח
מכל ההתאמנות המפרכת
לשחרר, לוותר, להתבגר;
נשקני על המצח
ולחמדנותי חַיֵיך בחום
עד שנישן ועוד נחלום.
שוב כתבת חלום שחלמתי הלילה.
באמת?! את כל כך מוזמנת לספר לי את החלומות האלה! אבל קצת מדאיג אותי שאת ערה בשעה כזאת…
המסת אותי. תיארת כל כך נוגע ללב, וכל כך מדוייק את הכמיהה הזו, להיות ילדה גדולה, ובכל זאת ילדה אהובה, האחת והיחידה, האחת המיוחדת והיחודית, שהוא שם לב שהיא כזו, בכלל ובשבילו.
הצלחת להוציא ממני דמעה.
את היא שהמסת אותי רותי, הרי מה רוצה ילדה כזאת באמת, שיראו אותה… :). תודה על האמפתיה!
מזדהה עם כל מילה
חיבוק חני
הוא לא חיב עד כדי כך, אבל אם בכל זאת, מה טוב. ברור שהשיר נכתב מתוך פנטסיה, והשם הכל כך קולע חמדנות.
היי גליה, כן, זאת הייתה המחשבה…
מצד אחד זה תובעני למדי – ומצד שני מעורר הזדהות ונוגע ללב מאד, כולל העובדה שהתעורר הצורך לחמוד/לתבוע זאת. אולי אפשר למצוא נחמה מסוימת בידיעה, שהעובדה שלא תמיד יש לאוהב יכולת להביע את אהבתו בצורה הזאת, איננה בהכרח גורעת מעומק אהבתו.
תודה עדה על מילותייך הטובות והחכמות. חיבוק.
נפלא. מזדהה מאד.
תודה איריס!
TOTALLY
מכירה את הצורך הזה והזה והזה.
ולהתמודד עם האמת הכואבת אולי, שלא יהא אחד כזה מלבד עצמנו.
ובסוף השכינה.
לא יהיה? את סגורה על זה?
🙂
העומק שלך ניכר, רוניתי.
פנטזיה מקסימה. ולמה לא להיות "חמדניות" כאלה? אה, למה לא?
כי כואב?…
הו לוסי, ציירי לי חמדנות!