ובכל זאת אני ממשיכה

יומיים לפני הסילבסטר האגדי עליתי על האוטובוס לכיוון רחוב עזרא, שם אני מתאמנת באופן קבוע, אצל מורה פילאטיס שהיא בין היתר:  גם, מאמנת אישית, עובדת סוציאלית ובמובן האמוני …חסידת חב"ד, אם לתשעה, חוזרת בתשובה.

האוטובוס זחל, הגשם טפטף, זרזיפים כחלחלים צבעו את השמים והעבים נראו כמו בועה ,  והקהל בניגוד אלי ולהפתעתי היה סבלני, היו כאלה שניצלו את הזמן לעוד לימוד, היו כאלה שניהלו שיחה ערה בנייד, ואחד בהה בכרישים לבנים ששחו על פני דף הפייסבוק שלו, כן זה עולם חרדי עכשווי.

ואני החלתי מאבדת סבלנות, השיעור שלי הלמה בי ההכרה, הוא הולך להתחיל אני אאחר, והגב, והזיקנה, אני עוד רוצה להספיק משהו בחיי המתכלים, בפינת דסלר כבר ירדתי וחתכתי רגלית דרך רחוב נחמיה, לא לפני ששמעתי מוזיקה מרעישת אוזניים וקהל נלהב נוהר אחריה, 

נו כן, מה עוד יכול לתקוע תנועה אם לא הכנסת ספר תורה, ככה בגשם באמצע הכפור, ראיתי את קהל האברכים הנלהבים שתמכו בסוכה גדולה שתחתיה רקדו חסידים, ילדים נשאו לפידים בוערים, אין לי מושג איך הם החזיקו מעמד תחת המטר המבורך הזה.

והמוסיקה הוסיפה להרעיש אוזניים, דבר שלא עצר את הצוהלים, באותו רגע כל כך אהבתי אותם. 

ויש רגעים שאני חשה לחלוטין אחרת, אבל רציתי להישאר שם, וחשבתי ששום איש תקשורת שחוגג את הסלבסטר או את מה שזה לא יהיה, ושותה לשכרה או סופר עד עשר, רק עד לכניסת השנה האזרחית החדשה, שכאן מכנים אותה, "למנינם",  לא יכול להבין אותם, ואת ההתעקשות שלהם ללמוד תורה ולהנחיל אותה הלאה לצאצאיהם.

כלומר עמוק בנשמה קיימת ההכרה, זה בטוח.

כשנכנסתי המורה כבר סגרה את החלונות,
 "איזה רעש מתוק," נאנחה. " בטח שם יותר מעניין מפה. ובכל זאת אני ממשיכה."  

אישרתי את דבריה.