אתמול בערב נסעתי באוטובוס
על המושב האחורי
נשענת ילדה בת ארבע
עורה שקוף
חשבתי
איך זה יכול היה לקרות ?
והיום עוד ילד הוטבע
ולא חשבתי
————————————————————————————————————-
אולי אני כותבת על זה הרבה ונמאס.
אני פשוט בוחנת את הנושא. אני בעיקר בודקת את זה ביני לביני. לא רציתי להיות אם מכה , למרות שיכולתי. היו לי את כל הנתונים. אבל לא רציתי!
משהי שהייתה קרובה אלי כן הפכה לכזאת וטענה שזה גדול עליה. היא לא מסוגלת לשלוט בזה. האם הורה באמת לא מסוגל לשלוט בשנאה שהוא מעמיס על ילדו? באיזה שהוא שלב היא החלימה נפשית אבל בי יש פינה שלא סולחת לה , שכועסת על כך שהיא עמתה אותי עם דברים מאוסים , מראות וטירוף מהם התחמקתי, ועם צורך לעזור ולא תמיד להיות מסוגלת לעזור בגלל גורמים חיצונים ,היא טוענת שהמופרעות שלה זעקה לעזרה ונזקקה להבנה. אולי אין באמת מספיק סיוע להורה מתקשה? ולה היה באמת קשה מכל בחינה שהיא.
ודבר נוסף.
האם התקשורת לא חוגגת קצת על חשבון רוז?
אולי עדיף היה לחשוף את המקרה כשבידינו כבר כל הנתונים.
המון המולה, עיתונים נמכרים כמו לחמניות, רווחים יפים לעוסקים בפרסום ומדיה , ואז מה? נתרגל לזוועה, הכל ישקע.
זה תמיד שוקע בסוף.
אביטל
היום, בדרך, שאלתי עצמי איך אני משיבה לך על הפוסט בו בקשת להתגייס ולעשות למען ולא לעסוק בזוטות כגון אמנות, ועלתה בי המילה השרדות. כך בפשטות, יצירה עבורי היא השרדות.
בסביבותיו של האדם, כשהוא נחשף לעוולות אין לי ספק שעליו להתריע, לדבר, ניתן הרי בעילום שם לעשות זאת אם פוחדים.
הפוסט הזה מקל עלי להשיב לך. אינך מטיפה, את שואלת.
את אומרת שהיו לך כל הנתונים להיות אם מכה, ואני שואלת מהם הנתונים. אני בחרתי לא להפוך לאם בין השאר כי חששתי
שהאלימות הושרשה בי עמוק ושאהיה מפלצת.
הטענה של האם המכה שזה גדול עליה לא קבילה בעיניי. שום טענה או צידוק לאלימות אינו קביל. הורה מתקשה חייב
בטיפול, בסיוע, ואם אינו שולט בעצמו יש למצוא לילד מקום מגן עד שישלוט.
סמדר אני ממש מצטערת אם נשמעתי מטיפה.
בגלל שאני בין היתר מורה זה משתלט עלי , מצד שני אולי טוב שחשבת.
גם עבורי אומנות היא השרדות , אבל גם זעקה לסייע לזולת.
באשר לי מאד מתקשה לדבר על עבר, כי להורי היו צדדים מופלאים, אבל לצערי גם אחרים ואולי כמו הילד האשם, אני מתקשה לבגוד בהם עד הסוף. שומרת את הפינה המכבדת, אולי כי לא אני צעירה ועבר זמן?
אנשים ימשיכו ללדת , אולי החברה מידי מנוכרת והצער נעלם מעינינו, אנחנוו מסרבים להתערב, וגם לא נותנים לנו, המדינה, בכאילו חופש הפרט שבא על חשבון מי?
אלו שאלות סבוכות.
גם אנילא יכולה עד הסוף לסלוח למי שמתעלל, גם אם גילה לי את נקודת המוצא שלו.
ובכל זאת רוצה לסלוח כדי לא לנדות ולהחמיר את המצב, כך גם נוהגים בפועל.
שבת- שלום
קודם כל צריך להעניש למען יראו ויראו, כמו בכל פשע ואחר כך לטפל בהם, אם אפשר.
אדם מכה את ילדו כי זה אפשרי , כי זה זמין, קל ונוח.זה אפילו מקובל בקרב רבים. כשאני הייתי ילדה וזה הי מזמן קיבלתי מכות וכך גם רוב חברי.
אני בת לאם מוכה ומכה
( סטנדרטי). גם אני בחרתי לא ללדת כי חשבתי שאיני רוצה את העול הזה.
מי שעבר את זה על בשרו חווה המון התבטויות ולבטים , חלק מזה שהתנדבתי באל"י היה כדי לעזור לילדים כאלה אבל גם למנוע מעצמי להיות כזאת.
עונש, עונש , עונש! זה מה שצריכים המכים והמתעללים, חסרים להם גבולות פנימים ואנחנו כחברה חיבים לספק להם אותם.
למה הוא היה צריך מזוודה? איזו פסיכולוגיה נחשפת מהטורח לדאוג למזוודה לפני שהמטורף משליך נכדה למים! אבל לדאוג שתהיה במזוודה, ריבונו של עולם, השאלה נשמעת משונה אבל הצורך במזוודה למה?
מה יש בנו בני האדם שהשגעון שלנו חייב להיות ארוז בכל מיני אידיאולוגיות. שנוכל לתפוס אותו עם ידית. לקפל אותו ולדחוף אותו.
כל האנושות היו לה כל מיני מזוודות.
היום בירושלים יש מזוודה חדשה ישנה:
למה החרדים מולידים ילדים???
גם למזוודה הזאת יש ידית.
יוסף לא להתרגש מכל מזוודה.
ולא לתת לה לנעול שאיפות, נשמות וחלומות.
שבת – שלום
מעט הורים מתקשים מודים שהם זקוקים לעזרה, קשה להודות בחולשה שהם לא כשירים להורות.
אולי צריך לאלץ ואם לא הילד ילקח מהם?
המדינה תצטרך לאמץ מחצית מילדי ישראל.
אנשים די פחדנים ורכושנים.
אבל את צודקת בדבר אחד . העובדות הסוציאליות כורעות תחת העומס ותחת מערכת אכיפה צולעת .
אביטל, אהבתי את השאלות הללו בעיקר כי הן מופנות פנימה והן אמיתיות. כך המלים נגישות יותר.
אולי ככל שדשים בנושא יותר, כך מוצאים לבסוף את המילים הנכונות.
ההגנות שלנו לא תמיד מכינות לנו מילים לשליפה מהירה.
אביטל רגישותך לילדים וכנותך והרצון לעזור הם נדירים בעולמנו.
חני קטונתי מכל מילותיך.
חודש טוב!
שאלות חשובות.כן צריך לעזור להורים מתקשים, לעקוב אחריהם, צמוד צמוד !
להדריך, ללמד, ולתת מקום לתסכולים.
לא מדובר רק בהורים מתקשים.
אנחנו חברה מתקשה.
צריך לתת הדרכה ותמיכה להורים,
אבל נשאלת השאלה: מי בדיוק ייתן את ההדרכה הזו ?
זה לא שאנחנו חברה של מלאכים שרק מחכים להדריך בענווה וביושר ובאומץ חברה של הורים נבוכים.
אנחנו חייבים להבין שכל החברה בבעייה ענקית, כל אחד ואחד מאיתנו.
ברגע שנעבוד עם עצמנו וסביבתנו הקרובה, ונייצר טוב וטוב והמון יופי, קודם כל כלפי עצמנו ואז בהתרחבות הלאה,
אז יש לנו תקומה.
לוסי ורונית נכון.
אנחנו באמת חברה מתקשה אני חושבת המון על איך מבחינה אישית לראות את הקושי שלי ושל אחרים.
אולי צריך להתחיל מקטן.