שהם סמיט
  • שהם סמיט

צֶלֶם

 

צֶלֶם

שהם סמיט

 

           

בשביל המתפתל, בסבך הידידותי למטייל בתל דן, הלכה ברגל הופה היי, כמו בספר ילדים הגון, משפחת – בלי שמות בבקשה – ובה זוג מכל זן: סבתא וסבא, אמא ואבא, וילדים, שניים, כמו שצריך, זכר ונקבה.

            הלוך הלכו, וככתוב בשלט לא סטו מן הנתיב המסומן, ופטפטו על הא ודא והילדים, ועם הילדים, וכמה שיפה, נקי ומשומר פה ותמיד אותה הדומייה, אותה התפאורה מהטיול שנתי של כתה ה', ומה שבאמת מפתיע, לא צפוף, בכלל –

וזאת למרות שהמוני דוסים פשטו בשטח.

דוסים משני סוגים: פליטי קטיף או מזדהי המאבק ששבק וזכרו מַדהֶה בחולצות טריקו כתומות, מעל לציציות, לציצים בשלל הגילים שמקפצים תחת הסלוגן "יהודי לא מגרש יהודי". ואם היה החם מראיין את החתן הלֶמֶך, אבי הנכדים, היה שומע על יהושע, בן דוד מדרגה שנייה שלו, שהתפנה והתפצה בגין כל ילד – ויש לו ברוך השם אולי שבעה, אולי שמונה, מה שאומר סדרת בר-מצוות שתתחיל בבן הבכור, בעוד כחודש, כך שללמך יש די זמן להתלבט האם לבוא או להחרים את השמחה –

זה באשר לסוג הראשון של הדוסים.

ובאשר לסוג השני – כאן מדובר בדוסים-דוסים. חרדים. שחורים. 

אבל, צודק החם, הנרות הללו לא מפריעים לנו ואדרבה – צריך להעריך את זה שהם יוצאים, רואים עולם, לא מסתגרים בחדרים –

ולא – בשלב זה גם אשתו הרימה תרומתה לשיח – רצים כמו כל החילונים חוץ מאיתנו, לסֵייל של איקאה! 

            "דווקא היה שם משהו שאני צריך, וכל הזמן חיכיתי, מנורת שולחן…" הוא לא היה צריך להוסיף – קורא הברקודים הרָגיש שלה קרא את הווידוי.

            ככה זה כשנשואים הרבה שנים.

            וחוץ מזה – עכשיו הרהור שלה – לקנות בסייל איננו חטא כה גדול, בפרט למי שאין לו. מי שיש לו זה דבר אחר אך מי שאין לו… איך יהיה לו, אם לא ינצל את מבצעי הענק המוצעים לו רק במהלך שבעת ימי הסייל?

 

            עד כאן שלב הכשרת הקרקע לסיפור המעשה, וכל מי שטיפונת מתמצא בצמחיית מקורות הירדן, מוזמן לטעת בה כראות עיניו: שיחי פטל קדוש ואברהם, את העָר אציל הידוע גם בשמו העממי עלי דפנה (בטח שמעתם אלף פעם את האגדה), ערברבות שעירות, חנקים מחודדים, הכל, ורק לא אקליפטוסים! כי אתם לא רוצים לדעת איזו טעות עשו שם עם האקליפטוסים! נטעו אותם בלי חשבון ולא ידעו שהם דוחקים את המינים האנדמיים ומפֵרים את האיזון האקולוגי – וכעת אין מנוס מעקירה!     

כן זהו, כן זהו פשר כל האקליפטוסים-מתים המוטלים בצד הדרך ל-

 

גן העדן!

והוא שם פינת החמד שארבה להם במסלול המעגלי. ומדגדג בלשונות, למשל, לשאול את הזוג הבא מולם : סליחה, גן עדן עוד רחוק?

ולעלוץ כשהגבר, מאפיר, בכיפת הפועל המזרחי יִשְנוֹן בחזרה: היינו שם כרגע! ויקַנְדֵס חיוך אל העזר-כנגד בשביס. כאילו מי יודע מה כבר עוללו שם.

דווקא נחמדים, תוקסם הסבתא.

למה שלא יהיו נחמדים, תתריס בתה.

ובעלה יפטיר: הדרך לגן עדן בטח רצופה כוונות רעות.

הילדים יחלפו על פני המקום בריצה.

 

וכך ארע שכאשר הגיעו למקום הסבתא ובתה –

אבל לפני כן, זאת עליכם לדעת, כדי שלא תטעו לשלוף מעובי היערות את סבתה של כיפה אדומה: הסבתא בסיפור המעשה שלנו לא נראתה כמו סבתא, במכנסי השבע-שמיניות שלה, שיער בגון וֶלה 564 (שקיעה לוהטת) ומשקפי שמש כהים בסטייל ג'קי אונסיס. כי הסבתא הזאת, כבר כשהיתה אמא, היתה מה שקוראים באמריקניתMILF , ראשי תיבות של Mother I'd Like to Fuck.

והיא ידעה את זה.

כלומר, ידעה שהיא היתה ובגלל זה לא הסירה – אף לא לרגע – את משקפי השמש הכהים. ואפילו לא ברגע הזה, כשנשארה לבדה עם בתה, בצל הקטלבים, והשתרר ביניהן אותו שקט אינטימי, נעים או מאיים – תלוי מי מסתכל ודרך אלו עדשות – המבשר שיחת נפש.

בוודאי היו להן דברים לומר זו לזו.

אלא שאז, פתאום, התכופפה האם ממקומה לצד בתה, על הענף המעובה שלא הצלחנו להשחיל לפני שני משפטים, הרימה משהו וקראה: אוי, מישהו שכח כאן מצלמה.

 

מבין חורבות שיחת הנפש שלא עלתה שגשג עתה דו-שיח שכזה:

"תשאירי אותה כאן," אמרה הבת. "מי שאיבד אותה בטח יחזור ויחפש."

"ואם לפני כן מישהו אחר ימצא ויחמוד אותה?" אמרה האם.

"למה שמישהו יחמוד דבר כזה…" אמרה הבת, שכמו שאתם מבינים, שייכת לדור הזה שנולד אחרי 67' עם כפית כסף בפה ומשוכנע שמצלמות צומחות על העצים. "רק תסתכלי על הנרתיק שלה, אמא…"

"כן, ומה רע בו?"

"אמא, זו מצלמת פוקט פארשית מימי תרפפ"ו."

 

אך האם, שלבה לא נתנה להפקיר בשטח חפץ יקר ערך, שלא לדבר על אוצר רגעי הקודאק הטמון בו, הכתיפה את נרתיק העור, לצד מצלמתה החדישה, הסופר-דופר-דיגיטלית; וכך עזבו השתיים את גן עדן ומיהרו בַּשביל לחבור אל בני המשפחה, שבינתיים כבר הגיעו לאטרקציה הבאה: "העץ של פו הדב – עץ מילה סורית גדול מאוד וציורי, שמזכיר את העץ מהספר 'פו הדב'".

"הוא לא דומה!" הכריזה הילדה, כבת שמונה, "בעץ של פו יש מין ענף ארוך שפו וכריסטופר רובין יושבים עליו. פה אין!"

"מה, משקרים אותנו?" נרעש אחיה הצעיר, בן הארבע.

"בהייד-פארק יש אלפי עצים יותר דומים."

"כל כך פרובינציאלי…"

"מעניין מה 'פו הדב' אומר לדוסים."

"שקט!"

(הפעם היה זה זוג צעיר שחלף בשביל וזיכה את השילוט לאטרקציה במבט חטוף.)

"הם עלולים לשמוע!"

"אבל זה מעניין… אתם חושבים שהם יודעים מי זה? שהם קוראים… בכל זאת… קלאסיקה…"

"בטח לבן שלהם יש תיק-גן פו, חולצת פו וסדיני פו."

"לא נראה לי שיש להם בן… אם היה להם, הוא כבר היה כאן, איתם."

"מה את יודעת, אולי הם בחופשה ממנו?"

"אפילו את לא מטיילת בלי הילדים ואת לא דוסית."

"אולי הם לא הצליחו…"

"אולי תפסיקו להחליט מה הם…"

"שקט, הם ניגשים אלינו…"

 

אל דאגה! הם לא שמעו דבר.

תיאור קצר:

לבחור הלבוש כתלמיד ישיבה פני תינוק וחלקה ניסיונית לגידול זקן. לבחורה, בפה, מסטיק נלעס בריתמוס ומבטא ברוקלינאי.

ובשעה שבעלה נועָץ בבעל מסיפור המעשה ומבקש ממנו שיראה לו במפה שבברוֹשוּר איפה בדיוק הם נמצאים כי כבר עשר דקות הם הולכים וכל הזמן חוזרים לנקודה הזאת (אגב, לפו קרה מקרה דומה) ולא מצליחים להגיע… נחשו לאן? כמובן! לגן העדן! בזמן הזה עומדת היא ומבטה לטוש ביצורי מים ששמם, רחמנא לצלן: "פשפשי ישו".

את המידע האנטומולוגי המהמם הזה מספקת לה, ולילדיה-היא, בתה של המוצאת הישרה, שבדיוק נזכרת ואומרת:

"סליחה, אבל אולי איבדתם מצלמה?"

לא, הם איבדו רק את הדרך.

בטח, הם לא מורגלים לקרוא מפות.

 

הו המוצאת הישרה! אם יש שם בשמים אֵל ולו שיטות לראות דרך סבך הירוק, חזקה עליו שיידע להעריך אלו מאמצים עשתה, אל מי לא פנתה, בלכתה בדרך, ובשבתה עם משפחתה על גדות בריכת השכשוך, ובטחנת הקמח, עם השאלה "אולי איבדתם מצלמה?" עד כמה דאגה מה יהיה אם בעלי-החפץ-היקר לא יימצא? מה תעשה אז? כלום תסגירו לידי הפקחים בבוּדקת הכניסה, בתקווה שלמאבד יהיה שכל לפנות אליהם…

ועד כמה הדאגה הזאת… טוב, זה לא שהיא בדיוק שיבשה לה את ההנאה מתפארת הטבע או הנכדים, אבל בואו נאמר שהעניין טרד אותה ולא שחרר אותה להתמסר לרעיון האמנותי שצץ בראשה כבר מזמן, ואת היום הזה הועידה להגשמתו: צילום הנכדים פורצים מתוך הסבך כשהם אוחזים זה ביד זה – תצלום שיהווה מחווה כפולה, לתצלום מפורסם של יוג'ין סמית, ולתצלום שלה עצמה את ילדיה; הבת שהיה לנו העונג לפגוש, ואחיה, המשתדל להתנזר ממפגשים משפחתיים, וסיבותיו עמו. ובעצם, עליו ביקשה הבת לשוחח עם אמה כשישבו על הגזע ההוא בגן העדן. 

 

מי אמר שאין אל?

קצת אחרי טחנת הקמח ראתה המוצאת הישרה זוג – גם כן יראי שם – עם תינוקת במנשא. תינוקת דוסית מתוקה מאוד, מוכרחים להודות, שעוררה את ערגתו של סב המשפחה לנכדים המצויים באותו שלב חיים פלומי שבו, מתחת למַרְפֵּס הפתוח העולה ויורד עם כל נשימה ענוגה, שוכן מוח זערורי, תם וטאבולה-ראסי שאין בו דעות נחרצות, שום אמונות הבל, ושום מילה גסה לא נחרתה בו. ובעיניה הצוחקות אין לעג.

אגב, אצל תינוקת זו הוסתרו העיניים מאחורי כובע ורדרד וגדול מדי, שצנח וכיסה על פניה, ודומה כי איש מלבד בעלה של המוצאת הישרה לא הבחין בעיוורונה.

וכך, עוד זו פונה אל הזוג עם שאלתה, שכבר היתה שחוקה כחלוקי הנחל וכבדה כאבנו של סיזיפוס, ניצל בעלה, הסב, את הרגע כדי להרים את הכובע הנשמט מעל פני התינוקת.

וכמה עדינוּת היתה ברגע ההוא, שבו, לרגע, העלתה בתו בדעתה החילונית הינומה.

וגם היא ערגה אל הרכוּת.

ונבלעה בבולען הזמן וחזרה להיות תינוקתו המלוטפת של אביה, ואל תחושת השד המתמלא.

 

ובאשר למצלמה…

אז ככה: היא לא היתה של בני הזוג אך הם מכירים את בעליה.

"באמת?! איזה יופי!" קראה המוצאת הישרה.

ובא לציון גואל! חשבה בתה.

ואביה פעה אל התינוקת: "קוקו!"

ואבי התינוקת אמר: "הוא כבר הגיע לסוף השמורה ואז הוא גילה…"

ואמה של התינוקת אמרה: "יש לו מזל שמצאתם אותה."

ורק ילדי משפחת המוצאת סירבו לקחת חלק בהתרגשות והפגינו סימני עצבנות ורצון להגיע לאוטוגלידה.

"עוד רגע נמשיך," הבטיחה אמם.

אלא שבדיוק אז שמעה את אמה שלה שואלת:

"מאיפה אתם מכירים אותו?"

ובני הזוג, כמו מתואמים, ענו: "מפתח תקווה!"

"אז אתם יכולים להחזיר לו אותה?" שאלה האם.

"בוודאי," אמרה הדוסית הפתח-תקוואית. "אנחנו באותו בית כנסת."

"ויש לכם את הסלולרי שלו?" הקשתה המוצאת הישרה.

"כן", אמר הדוס הפתח-תקוואי.

"תוכל להתקשר אליו ולהגיד לו להפסיק את החיפוש?" ביקשה, בנימוס.

"בטח. איך לא חשבתי על זה קודם?" הודה. מין רפליקה עצית מהצגה לוועדי עובדים.

והוא התקשר.

והמילים הראשונות שהוא אמר היו: "שלום, כבוד הרב!"

מילים שכמובן הותירו רושם כביר על בני המשפחה החילונית – הרי לכם! לא סתם מצלמה! מצלמה של רב!

 

אבוי, דווקא כאן צלחה על המוצאת הישרה רוח רעה של ספקנות, שבאה לידי ביטוי בבקשה קצת משונה: האם יוכל כבוד הרב לתת ברכושו סימנים…

"פשוט תשאל אותו איזו מצלמה זו."

"כבוד הרב… הגברת רוצה לדעת… גברת, הוא לא יודע…"

"מה זאת אומרת לא יודע… הוא לא יודע איזו מצלמה יש לו? מינולטה? ניקון?"

"כבוד הרב… הגברת מבקשת שתגיד לה אם זה ניקון או… גברת, הוא לא יודע… הוא לא מבין בזה."

"תשאל אותו באיזה צבע הנרתיק."

"כבוד הרב… הוא לא זוכר."

"שחור?"

"כבוד הרב… שחור או חום?"

"אמא, עזבי. תני להם… מה את חושבת ש…?"

 

הרצועה, רצועת עור דקה, ארוכה, שבמקרה חירום תוכל לשמש תחליף-תפילין, היא שהצילה את כבודו של כבוד הרב.

"הוא כבר קרוב מאוד!" בישר הפתח-תקוואי וטמן את הסלולרי בכיסו. "גברת, אם את רוצה את יכולה לתת לו אותה בעצמך."

"לא, לא, זה בסדר…"

"כן, שתיתן לו, שהוא יוכל להודות לה," נועם אמת היה בחיוכה של הפתח-תקוואית, שהחלה נעה על עומדה כמתפללת, אך הסיבה לעשותה זאת היתה קוצר רוחה של התינוקת המפרכסת במנשא.

            "טוב," הסכימה המוצאת הישרה, "ותודה רבה לכם."

            "תודה לכם."

"בבקשה."

"על לא דבר."

"תזכי למצוות, גברת."

            "תזכו לעשות," התחכם הלמך, החתן.

            "אבל רגע אחד…" נזכרה המוצאת הישרה.

            ובכן, עתה היה תורם של הפתח-תקוואים             לתת סימנים בכבוד הרב:

"גבוה כזה… אבל ממש גבוה… עם זקן… שיער אפור…"

"ושמו?"

"הרב פישלזון."

 

"ואני," אמרה המוצאת הישרה, "לתומי חשבתי שאסור לחרדים לצלם צְלמים."

"כן, מעניין מה יש בה."

"מה כבר יכול להיות? ילדים."

 

הלמך הוא שזיהה את הרב בגבר הבא לעומתם. הוא שבירך לו: "הרב פישלזון."

"איפה המצלמה?" היה המענה.

"פה. חמותי מצאה אותה."

"הנה היא," אמרה החמות.

"זאת היא," אמר הרב ולקח אותה, כמעט חטף אותה, מידי המוצאת הישרה, מידי האשה שחיפשה בעיניו תודה ולא מצאה.

כי לא היתה שם תודה.

            ואצלה, מאחורי שני האובאלים הכהים של משקפי השמש, סטייל ג'קי אונסיס, הבשיל עלבון.

           

אחר הדברים האלה עמדה המשפחה על גשרון עץ והביטה אל הנוף. מתחת לה שצף הנחל ומעל רשרש הרוח בצמרת דולב. עלה שצורתו כף יד נשר. כף הלמך נתהדקה בכף רעייתו. והסבתא, שסוף כל סוף הסירה את משקפיה והגביהה את מצלמתה, לחצה, וקליק, הקפיאה נהרה על פני הנכדים.

 

 פורסם ב"מסמרים" מספר 1 כתב עת לספרות הוצאת מסמרים

 

19 תגובות

  1. הי שהם
    קראתי את הסיפור מהתחלה ועד הסוף וכל הזמן קיוויתי שבסוף "הדוסים" ייצאו ממנו טוב ולשווא.
    יש לי קושי עם אתנוצנטריות. חבל שדרך המצלמה, את לא רואה את האדם שמאחורי "הדוס". גם אני צלם והמצלמה שלי משתדלת לראות שקוף. לא את הבגדים, אלא את מה שבפנים. תנסי, אולי תצליחי.

    • מיכה, לא הבנת
      בדיוק על זה הסיפור מדבר. על המבט השגור, האוטומטי. על האריזה בסטריוטיפ.

      ה"תנסי אולי תצליחי" שלך מתנשא באופן דוחה. שהם כותבת מעולה, ומרגשת, אחת הטובות שיש. ואם מישהו צריך ללמוד ממישהו – נסה ללמוד ממנה איך לכתוב. אולי תצליח.

      • נו באמת, אין צורך להיכנס באנשים בצורה מגעילה. בשביל מה זה טוב?
        חוץ מזה לדעתי מיכה צודק.

        • מסתבר שלא רק ללמוד לכתוב צריך, אלא גם לקרוא. תקראי שוב, לאט. שימי לב שהכותבת מתארת כאן דמויות, ואת הדרך בה הדמויות רואות את הדוס. שימי לב לדרך בה הכותבת ממיינת: צמחייה, חרקים. גם דוסים. הכותבת רשאית לייחס לגיבוריה תכונות שאינן שלה-עצמה. זה אלף-בית. ברור שהיא מבקרת את הדמויות החילוניות דווקא, ואת ההתנשאות שלהן, דווקא. מתוך שיברי המילים עולה התמונה. צריך רק לקרוא בתשומת לב, ובאהבה, אבל גם בשכל.

          • קראתי בתשומת לב וכל זה, ועדיין זה לא סיפור טוב בעיני, ועדיין מיכה צודק, ועדיין את תוקפנית, ועדיין אני גבר ולא אישה.

          • אני תוקפנית ואתה מה זה פחדן.
            למה הסיפור לא טוב בעיניך? אשמח להשכיל.

          • הוא מתחכם מדי. ומאחורי ההתחכמויות אין כמעט כלום. לא תוכן, לא רגש, אפילו לא ציור של רגע או של מצב.
            ויש בו ים של התנשאות.
            ולמיין דוסים זה לא כמו למיין צמחים. דוסים הם בני אדם.
            וגם המילה דוסים היא מכוערת.

          • מתחכם מדי? לדעתך. אני אהבתי את המפגש הישראלי הזה. הסיפור מציג תמונה קטנה ותמציתית. תחשוב על הסימבול של גן עדן ועל התעייה בשבילי הגן, והמפגשים הבלתי אמצעיים שהתעייה מזמנת. הסיפור מתאר היטב מציאות קיימת, שהיא אולי מציאות דוחה ולא נוחה אבל אותנטית לחלוטין, כולם חיים בצל הסטיגמות. שהם סמיט לא כותבת דיסני, בסוף אין פה אהבה ואין פה חתונה ויש קצת חמיצות. כמו בחיים. שים לב שבסיום הסבתא מסירה את המשקפיים. שים לב שהחפץ האבוד הוא מצלמה. לכל אלו יש משמעות כי שהם חוקרת בדיוק את המבט הזה, את חוסר היכולת להביט באמת במי שעומד ממול. עכשיו תתנצל.

          • כן. התוקפנות שלך בלתי נסבלת. יופי לך שאהבת את המפגש הישראלי וכל זה. אני לא אהבתי ואין לי על מה להתנצל.
            שלום.

          • אף אחד לא מושלם. אני תוקפנית, אתה לא יודע לקרוא סיפור טוב. שלום.

      • הי מירי
        אני מתנצל. הרגע כתבתי בבלוג של אליענה שאת לא מרשעת ומסתבר שאולי טעיתי. את מוזמנת לא להסכים איתי אבל תשתדלי לא להיכנס בי, זה לא עושה לך טוב. (אני אתמודד עם זה בגילי)
        לגבי הסיפור, אין לי אלא לחלוק עליך. קראתי שוב ויש בו אתנוצנטריות הגלומה בו מהרגע הראשון וזה עושה לי רע. אני יודע שכשגרים בירושליים זה מרגיש כמו מלחמה נגד החרדים. סיבה טובה לרדת מההר, בשבילי. אני ירדתי.
        לחרדים יש מקום תחת השמש, גם אם למי מאיתנו יש תחושה שהיא מאירה רק אותנו, בני אלי הציונות החילונית והאשכנזית, שציוותה עלינו את השלת השטעטעל והגולה מאיתנו.
        יש לי קושי עם העבודה שהחרדים, בחלקם, לא עובדים למחייתם וחיים על חשבוני, אבל יש לי קושי דומה גם עם אחי בני עדות המזרח (ואני מזרחי) הניזונים מקצבה זו ואחרת ולא תמיד עושים את המאמץ לעבוד ויש לי גם קושי עם ערבים שלא עובדים ועם אשכנזים שלא עובדים ועם עקרות בית שלא עובדות בחוץ לפרנסתן. זה בכלל לא קשור למינם, אמונתם או עדתם או לאומם. זה קשור לתפישה שלי שעבודה והתפרנסות הן חובות החלות על האדם. אבל זה לא מקנה לי את הזכות לבוא בטענות הקוזאק הנגזל שמרגיש שהחרדים גוזלים ממנו את מה שעוד נותר לו מהבטחת הציונות: הקשר אל האדמה. האדמה שייכת למי שדורך עליה. גם לחרדים. אדרבא, כשאני רואה חרדים מטיילים אני שמח, כשאני רואה ערבים מטיילים אני שמח, כשאני רואה שעוד מטיילים בכלל, אני שמח כי זה אומר שהמחשב וקופסת הטמטום לא גזלו מאיתנו את ההנאה הכי פשוטה.
        ולגבי שהם סמיט, אודה שזהו הדבר הראשון שלה שקראתי ואקרא עוד, למרות הביקורת שלי. ומירי, אם אראה שיש לי מה ללמוד ממנה, אלמד בשמחה.
        ותעשו לי טובה, תפסיקו להשוות אורכים כל הזמן. זה שביקרתי את שהם, זה לא אומר שאני יותר טוב, זה אומר שאני רוצה להאיר את עיניה למשהו שהפריע לי בכתיבתה. תרצה תקבל, לא תרצה לא תקבל.

    • אני מסכימה איתך מיכה,והשתדלתי לקרוא לאט , למרות שהתחשק לי לברוח.
      יש הרבה מה לומר על סטראוטיפים והתממשותם והתנפצותם.
      אלא שכאן יש איזה לעג בכל פינה: ברצועת המצלמה (שיכולה להיות תפילין. וואו)הדוסים פשטו בשטח. זו העונה כנראה. הם אינם מורגלים לקרוא מפות ויש מבין הנקבות שנוהגות ללעוס מסטיק.בצאתם מחדריהם לא יכירו הדוסים את מנהגי התודה-בבקשה וכו".
      אין פה טיפה של רגש לאף צד מהדמויות, למרות שזה כתוב באופן מתוחכם. מתחכם – יהיה נכון יותר.חבל.

      • לעג בכל פינה? ומה עם הלעג המופנה כלפי הדמויות החילוניות? קראת את אלפרידה ילינק?

        • נו… לעג בכל פינה הוא לעג כלפי כל הדמויות – חילוניות כדוסיות.
          בני אדם ראויים ללעג הרבה פעמים. יותר מדי פעמים. גם חנוך לוין לעג לדמויות שלו, למשל, אבל היה שם עוד משהו מעבר. כאן זו תמונה מרוחקת, מנוכרת בעיני.הלעג מכסה על הכל ומחמיץ איזה זיק של עניין שיכול היה להיות לי בסיפור הזה: שיהיה שם מישהו זדוני, מרושע, צבוע, גס – שתצא אחת הדמויות ותעמוד בפנינו במלוא אנושיותה – והיא יכולה להיות אנושיות שלילית ובודאי שהיא יכולה להיות אנושיות דוסית שלילית (למען הסר ספק יעני). תיאור ספק אנתרופולוגי של מריונטות עלובות/פאטתיות הוא בזבוז של כתיבה טוה על התוכן.
          וזו דעתי ואלו עיני – SORRY

  2. סיפור מעולה. קראתי בשטף. שהם את הסופרת האהובה עליי

  3. סיפור מעולה. קראתי בשטף. שהם את הסופרת האהובה עליי

  4. סיפור מעולה. קראתי בשטף. שהם את הסופרת האהובה עליי

השאר תגובה ל מירי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לשהם סמיט