מילים אחדות לזכרו של משה בן-שאול ז"ל

ביום שישי האחרון עברתי על ההודעות הנכנסות בתיבת הדואר האלקטרוני המשנית שלי. שם גיליתי, באיחור ניכר (עד כמה שהמילה "באיחור" מתאימה להקשר זה), הודעה ששלח גיורא לשם בשמו ובשם הוצאת "קשב" ובה נמסר כי משה בן-שאול נפטר.

            אומר מייד כי רכשתי חיבה עמוקה למשה וזאת למרות היכרות לא מעמיקה איתו, ובאותה נשימה אציין כי הכתיבה על איש ספרות שהלך לעולמו אינה כה נוחה לי; זאת משום שלכאורה, או לא לכאורה, כתיבה כזאת יכולה להיכתב או להיתפש ככתיבה הכלולה בתוך המשחק הספרותי. אחרי מקסים גילן ז"ל וכעת משה זכרונו לברכה, וכן שורה מתארכת של אנשים שהכרתי מרחוק, די מהממת אותי העובדה, הפשוטה לכאורה והמובנת מאליה, שמהמשחק הזה – מהספרות – לא יוצאים בחיים (למעשה חלק מההולכים לא מפסיקים "לשחק" ולא פעם הם רק מתחילים לפעול באמת אחרי לכתם).

            את שמו של משה בן-שאול שמעתי לראשונה מפיה של בת-זוגי בעבר הלא רחוק, שזכרה למשה חסד נעורים או חסד ילדות, על ספר שכתב כמו-בעבורה "איזו מן ילדה את" (אני מקווה שאני מדייק בשם הספר). בפעם השנייה היה זה כאשר ביקשתי לפרסם שירים בכתב העת "מאזנים" בעריכתו. משה פרסם שני שירים ששלחתי אליו. פרסום זה היה אחד מפרסומיי הראשונים, ובהתאם גם המרגשים (השירים מופיעים כשבצדם ההכרזה "שירה צעירה"). בהמשך שלחתי אל משה טקסטים נוספים. פעם אחת חזר אליי והשאיר הודעה נרגשת במשיבון ואחר כך שוב התקשר עוד באותו יום לשוחח על סיפור שבסופו מתרחש מעוף של הדמות המרכזית. לפני ששלחתי את הסיפור המליצו לי כמה קוראים טובים לחתוך את הסוף ולהיצמד לריאליה, אבל לעומתם אמר משה גם בהודעה וגם בשיחה: "ובמיוחד במיוחד אהבתי את הסוף של הסיפור". אני לא זוכר בדיוק את פירוט הדברים, אבל ההתמקדות הזאת – ואיני מדבר כידען בקי כלל – רמזה לי על קו אופי, או טעם, שנוטה בבירור אל הפנטזיה, לסוּ-ריאליה. ההבחנה הזאת – נכונה או לא – נמשכה אצלי בעזרת פיסות מציאות שונות, שכוללות למשל קצה חיוך מהוסס, לתמונה של עורך מבוגר שניחן באיזו חולמנות ילדית. הקו הזה שצייר בעיניי חלק מדמותו של משה עוד הוסיף לחיבה שלי כלפיו.  

            יותר מסביר שאנו נוטים חיבה יתרה לאילו המיטיבים עימנו, אולם נדמה לי שהטוב האישי של משה כלפיי – בפרסום ובמסר לפיו דלתו פתוחה – היה רק חלק מרוחב לב גדול הרבה יותר, מנדיבות ופניוּת של מיוחדת ל"צעירים" בכלל, לכותבים בתחילת דרכם. אישור לכך קיבלתי בערב ספרותי שערך משה בבית הסופר בסביבות שנת 2005 שם האריך וסיפר על תחילת דרכו בספרות, שכללה קבלת פנים צוננת מאוד מאי אילו דמויות מרכזיות בספרות. על פי הדברים נחרת בו זיכרון ורושם של מבוא ספרותי שאינו ידידותי במיוחד. על הרקע הזה היה לו חשוב במיוחד – איני יודע מאיזה שלב, אבל לפחות בשנים האחרונות – לקדם יוצרים צעירים, לפחות לקדם את פניהם בברכה, באיזה סוג של פתיחוּת וחום (יחד עם זאת, הוא התרה בפני הבאים, מן הסתם על בסיס חומרים שקיבל ויותר על בסיס  לחצים שהופעלו על העורך כי גראפומניה לא תתקבל).

            אחרי הלווייתו של מקסים גילן ז"ל בשנת 2005, באוטובוס שחזר לתל-אביב, ישבתי ליד משה. סיפרתי לו על דנה ועל הזיכרון החזק שלה מספרו. אמרתי שאולי אשיג את הספר ואשלח לה ליום הולדתה מוקדש לה בחתימת ידו, אם זה לא יטריח מדי. משה חייך והסכים כמובן (אך הדבר לא הסתייע). הוא סיפר לי על ימי פריז שלו כנספח תרבות; אני זוכר מדבריו שילוב של תחושה טובה מאוד עם אי אילו קשיים (אז עוד חשבתי שאסע כמו כולם ללמוד בארצות-הברית של אמריקה. בסוף 2006 סיפרתי לו על הנסיעה המתוכננת שלי ללימודים בפריז והוא התעניין: "האם אתה בן-בית בשפה? אני לא שואל אם אתה שולט בשפה, או אם אתה קורא בצרפתית, אלא אם אתה "בן בית" בשפה. אתה מבין את ההבדל"). עוד הוא סיפר באותה נסיעה על נסיעות הרכבת שלו לשם השגת שקט וכתיבה; אם אני זוכר נכון רוב הנסיעות באותה תקופה היו לכיוון באר שבע. משום מה בדברנו על הגיל והזמן, איני זוכר את ההקשר, הוא סיפר על כך שהקרחת קפצה עליו פתאום בגיל 38 או 39, ללא הודעה מוקדמת. במהלך הנסיעה הזו קיבלתי שוב הרצאה קטנה, ואישור, על החשיבות שהוא רוכש להתייחסות נאותה ותומכת כלפי יוצרים צעירים. מאותם רגעים ועד היום – ואפשר שאני טועה, אולי אפילו מאוד – דמותו של משה בתוך עולם הספרות העברית הצטיירה בעיניי כדמות של צעיר נצחי; למרות השנים, ולמרות הפרסים ולמרות ההישגים והנסיעות והקרחת שקפצה עליו פתאום בסוף שנות השלושים לחייו נשאר בו הרבה מאוד מאותו פרח שירה שהתדפק על "שערי הספרות" ושירים ראשונים מודפסים על נייר בידיו.

            לסיום אני מבקש להביא כאן את סיום הסיפור שהביא את משה העורך להתקשר אליי פעמיים באותו יום ולכונן בינינו קשר חיבה-הערכה מסוים, וכן להקדיש קטע זה בחיבה גדולה למשה  (אם במקרה מישהו מפרש את הדבר כרגע בו סופר צעיר מקדם עצמו בעזרת קשר רופף יחסית וקצר מועד עם איש ספרות ותיק שהסתלק, נדמה לי שהאפשרות הזאת הייתה מוצאת חן מאוד בעיני משה). בסיפור מש"ק תחזוקה מחיל האוויר נמצא בחופשה עם חברתו על צוק נסתר בנגב; לחולצתו מוצמדים זוגות רבים של כנפי טייס המיועדים למסדר הכנפיים הקרוב:

הוא מתרחק ממנה לאט, נעמד בדום על שפת המצוק, שולח אליה נשיקה קטנה אחרונה, ממלא את הריאות באוויר צלול של נגב, נושף את האוויר לאט-לאט, ועף. ועף.

     הוא עף כל כך יפה, דואה על כנפיו בקלילות מפעימה, מתהפך, מתגלגל באוויר למולה, נעלם מעיניה היפות ושוב מופיע. הנה הוא יוצא להקפה אחרונה מעל התהום, ומתקרב ונוחת ברכות על קצה המצוק ופניו מאירות. בואי, הוא קורא אליה, בואי לכאן, עדיין מתנשף, והיא קמה ממקומה וניגשת לעמוד לצדו, כף ידו עוטפת את כף ידה, נעים לה אצלו, והכול הכי מושלם שרק יכול להיות, תראי שם למטה, הוא מסמן, תראי, היעלה ושלושת הגדיים שלה, היא מנגבת את עיניה הרטובות בשרוול החולצה ומביטה, תראי איזה מהממים שהם, עכשיו גם פניה מאירות, כן, איזה מהממים.

משה היקר, אתה זכור לברכה. תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים.

[ואם חטאתי בלשוני מי ייתן ותימצא מחילה]