בלב הטבע הפראי (דיווח חי מפריז)

הימים חולפים ופריז נעימה לי יותר ויותר. היום גיליתי את הספרייה הלאומית על שם פרנסואה מיטרן (Bnf); עשר דקות בהליכה לא מהירה מהבית, מדדתי מכניסה עד כניסה, זה או תשע או עשר דקות, אין לי שניות בשעון. בסוף היום החלטתי שאעביר חלק מהעבודה היומית שלי לשם, המקום נעים להפליא. הארכיטקטורה של הספרייה זה באמת יופי. אף פעם לא מצאתי את עצמי מתפעל מארכיטקטורה; מתרשם מהתכנון כן, מהמחשבה כן, מהעבודה בטח, מהחומרים, לפעמים מאיזה שלמות שבוקעת ואוספת ומרימה את הסובב אל מעבר לסף המעוּלוּת… כן, כל זה כן, אבל לא ממש מדבר אליי הריטואל הזה של לדבר על ארכיטקטורה ולחזור ולומר ארכיטקטורה וארכיטקטורה, בתחושה של איזו היקסמות מהמילה ומהמעמד, הו ארכיטקטורה! לא חשוב… בקיצור, ארבעה בניינים-מגדלים בצורת רי"ש, או ספר פתוח, מן הסתם זו הייתה הכוונה (זה גם מה שקרין סיפרה כשנפגשנו לקפה בביקור הקצר שלה בפריז, הו פריז!). ארבעת הבניינים – אגב, מחופים בהרבה זכוכית, מה שלא מפתיע – יוצרים מלבן שקוע יותר שבתוכו חלל ממולא בצמחייה עבותה; שיחים ועצים, חלק באמת מאוד גבוהים. שמתי לב שהעצים הגבוהים קשורים בעזרת מין פדים של גומי וחבלים, בצורה כזאת שאם יפלו לא יתנגשו בקירות החלונות שמקיפים את המגה-פטיו הזה. שהעצים המתנגשים בזכוכית לא יפריעו לאנשים לקרוא, ששש… ג"וב טוב תפס הבחור, אולי הבחורה, בצרפת זה עוד יותר אפשרי, שקושר/קושרת את העצים. מעניין אם המתכננים חשבו על החבלים האלה בתכנון של המבנה, בטח זה לא מופיע במודל, אבל אני מוצא את זה נחמד ולו בשביל המחשבה על הקושר-קושרת תלוי לו כך על העץ לחבר את הכבלים, ככה בלב הטבע הפראי מוקָפקפֶת באחד האוספים הכי מפוארים בעולם של התרבות הכתובה. ההליכה בתוך המסדרונות (הנה הפרספקטיבה יורדת למיקרו) נעימה, נעימה מאוד, החלל מרחיב, שטיחים אדומים נוכחים ולא זועקים, כשאין שטיח הרצפה הופכת עץ, לא פרקט – עץ. ההליכה במסדרון מתבצעת – המילה מתבצעת לא מתאימה כאן, משום מה מצחיק אותי לשבץ אותה כך – אז ההליכה במסדרון מתבצעת כשמצד אחד קיר זכוכית גבוה ומרחיב שמעברו החיצוני הרבה ירוק, כולל עצים קשורים, ומהעבר האחר קירות עץ גבוהים, עץ דחוס נעים קריר שמזמין להיכנס לאולמות הקריאה מתוך איזו השקטה נחוצה, נחוצה ולא פעם מורגשת בעיקר בהיעדרה (כמו הרבה דברים, כן). נכנסתי לאולם F, השגתי את מה שהייתי צריך לקרוא, יותר נכון לעיין ולהתרשם. היה מרשים, ההצלחה הזאת להשיג כל כך הרבה פינות אינטימיות, או מעין אינטימיות, בתוך חלל שנשאר חלל גדול, כל כך הרבה אנשים שעובדים ובכל זאת התחושה הזאת שלך שאתה עם עצמך. משהו אחר מחליף את ה"ששש…" המרעיש הסטיגמטי כל כך של הספרניות (פרישת שלום לידידותיי הספרניות שאולי נקלעו לכאן: זה די גן עדן לספרנים ולספרים המקום הזה!). אבל יכול להיות שזה לא כזה כל כך, ושרק פריז הצליחה להגיע אותי קצת. עוד לא התחיל כלום ואני מאוד מרוצה מהבחירה, מרגיש נכון. מתקרב כמה פסיעות לעבר מה שהייתי מאחל לעצמי, שאיחלתי לעצמי ביום ההולדת בשבוע שעבר – להרגיש שלם, להרגיש שוב שלם. מה שאני מאתר עכשיו לגבי העיר והמקום והתחושה, כלומר עכשיו, בלי להתאמץ ולהתכוון כלל, זה בעיקר, מעבר ליופי ולטאץ" המוכר, התחושה של עיר של אנשים שסובלים פחות, פחות סבל אנושי זועק-נשפך החוצה לרחובות, אולי זו תרבות שמאורגנת כך עם איזו התכוונות לאנשים, אפשר להעמיק בזה, אבל זה לא הלך הרוח שבו אני כותב עכשיו. אני פה שבועיים וקצת, ואני כבר יודע ומודה בזה שיש בי משהו, הרבה משהו,  מהאיכויות של ספוג; אני קולט רגשות והלכי רוח, תדרים נפשיים אני קורא לזה ביני לביני וחברים קרובים, לפעמים גם נדבק, ובמקום שממנו באתי – גם בערים אחרות שהאנשים במקום שממנו באתי מעריכים (ניו-יורק, נניח) – רמת הסבל האנושי, גם המתון והלא-דרמטי, גדולה יותר, מחניקה יותר את מי שמרגיש, שאולי אין לו ברירה אלא להרגיש, לספוג (התמזגות בלי השקעה של התכוונות? זה כמעט הגדרה של יוגה, נדמה לי שכן, חוץ מההתכוונות). מה הסיבה לחיסכון היחסי הזה בסבל אנושי? אני יכול לחשוב על מספר שעות עבודה בשבוע למשל, על הרבה דברים אחרים, גם על היין הקטן על הבאר והשיחות עם האיש ליד אחרי העבודה ולפני החזרה הביתה, אבל אין לי כל כך חשק לזה עכשיו, אני רק רץ קצת בסוף היום שלי לפני השינה כדי לא לשכוח את העברית. אולי זה חוסר אחריות מצידי לנהל ככה בלוג, לנהל, אבל חוסר אחריות מצד אחר זה גם סוג של סליחה, וסליחה יש בה כדי להפחית סבל, כך ש… קיבלתי לפני לא הרבה דקות מייל ממאיר, מדוד מאיר. הוא שאל איך שם, ביקש שאספר שאעדכן. לא התכוונתי לכתוב, אז במובן מסוים המייל הזה הוא בשבילו, משהו קטן מהיום הפשוט שהיה; כשסיימתי את מה שסיימתי – לא הרבה, זאת רק ההתחלה וכצפוי דגש בהתמודדות ניתן לשפה – נכנסתי לאולם אחר, אולם E, אולם הספרות האוריינטלית, האסייתית והמזרח-תיכונית. חלפתי על פני המדפים, "יאלו" מערבית בתרגום לצרפתית היה מונח בתצוגה קטנה, המשכתי וסקרתי את היצע הספרים, או נתח הספרות, של אחת השפות האוריינטליות, האסייתיות, המזרח-תיכוניות שמעניינות אותי. שלפתי ספר אחד וכקינוח לביקור הראשון הנעים והרך, קראתי לי סיפור לא כל כך רך בתוכן, אבל עם הרבה טקט ספרותי רמזני-קרצני רך-אירוני של אחד הסופרים בעלי היד החכמה מאותה שפה אוריינטלית. היה יפה לקרוא שוב את "האדונית והרוכל" בתוך השקט הזה, כמעט לא זכרתי את הסיפור ועכשיו, טוב… לילה טוב לדוד מאיר ולילה טוב למיכל ודרישת שלום חמה

 …מה יש דָבֶּר?