שלום חבר (או הנפש הטובה מקיטו)/ ירון אביטוב

על מותו בלא עת של פטרון הספרות הישראלית בשפה הספרדית ושל הספר "און סולו דיוס".

לזכרו של נתן יעקובי ז"ל, האיש שסייע רבות לפרסומה של האנתולוגיה של ספרות ישראלית בשפה הספרדית, "און סולו דיוס", וסייע גם לקשרים הבין תרבותיים בין ישראל לאקוודור.

שבועיים לפני מותו של יעקובי, פרסמתי ב"בבנות בלוג" מאמר בשם "אלף ואחד השקרים של סניור ח'", העוסק בנפתולי פרסומה של האנתולוגיה "און סולו דיוס", ובו הזכרתי את פועלו המבורך בנושא. ברצוני להקדיש מאמר זה ואת קודמו לזכרו של יעקובי.

 

ימים אחדים לפני יום הזיכרון ליצחק רבין, צלצל אליי שגריר ישראל באקוודור, אייל סלע, והציע לי לשאת דברים לזכרו של ראש הממשלה שנרצח על מזבח השלום בטקס שייערך בשגרירות ישראל. לא ידעתי שבאותו יום, אשא בעצם דברי פרידה גם מנתן יעקובי, האיש שלו חייבת הספרות העברית לא מעט את יציאתה לאור של אנתולוגיית האמונה הישראלית בשפה הספרדית, "און סולו דיוס".

   בלילה שבין ה-28 ל-29 באוקטובר חש יעקובי ברע, והובהל על ידי אשתו האקוודורית אמפרו לבית החולים. הוא עוד הספיק לבקש ממנה שתביא לו את המחשב שלו כדי שיוכל להמשיך להתכתב, כדרכו, עם חצי עולם. אבל באמצע הלילה, החל לאבד בהדרגה את הכרתו, עד שדעך כליל בשעת בוקר מוקדמת ושקע בתרדמת. באותו יום עשיתי את דרכי לקיטו, מרחק שלוש שעות נסיעה ממקום מגוריי הנוכחי, בין השאר כדי להיפגש עם יעקובי, וכן לשוחח עם השגריר סלע על פרויקט ספרותי חדש שאותו אני מתכנן, ושגם בו הציע לי יעקובי עזרה פעילה. וכמובן, גם כדי לשאת דברים לזכר רבין.

   שלוש שעות לערך לפני תחילת הטקס לזכר רבין, צלצל אליי קונסול ישראל אקוודור, גלעד ברגר, ושאל: "נכון שאתה מכיר את נתן יעקובי?"

  "בוודאי," אמרתי. "מה קרה? אני מתכוון לפגוש אותו היום".

  "אז כדאי שתמהר לבית החולים 'מטרופוליטן'", אמר ברגר. "הוא בטיפול נמרץ ומצבו קשה מאוד. יכול להיות שזו תהיה מעין פרידה."

  נדהמתי לשמע הבשורה המרה וחשתי לבית החולים. לא שעת ביקור היתה זו, אבל שידלתי את השומר שיתיר לי להיכנס לחדרו. מצאתי את נתן יעקובי שקוע בשינה עמוקה, שינה שתהפוך לשנת הנצח, ואינו מגיב לדברי העידוד שהשמעתי באוזניו. הרופא המטפל היה ישיר ואמר שאין סיכוי שישרוד. יצאתי משם אבל וחפוי ראש. בראשי התערבלו הדברים הקצרים שרציתי לשאת לזכרו של רבין, ותחושת התוגה על מצבו הבלתי הפיך של יעקובי, שהפתיע את כולם בחייו הססגוניים, אך הפתיע את כולם עוד יותר במותו הפתאומי.

   השגריר ראה אותי בכניסתי והבין ממראה פניי הכול. "אתה מסוגל לדבר?" שאל.

   בגרון נשנק חיפשתי את המילים הנכונות לומר על רבין והתקשיתי למצוא. ראיתי לנגד עיניי כל העת את יעקובי השוכב מחוסר הכרה. האיש שידע תמיד לייעץ לכולם, מעין פלא-יועץ, היה זקוק עתה לעצת הרופאים, ואלו לא מצאו עצה. לבסוף ערכתי השוואה ספונטנית, אבל מתבקשת בהחלט, בין יצחק רבין, מר הביטחון שהפך לאיש של שלום, לבין נתן יעקובי, שהיה מעין היצחק רבין של הקהילה הישראלית באקוודור. איש הביטחון לשעבר מן "השירות" שינה לאחר פרישתו את אורחותיו, פתח בחיים חדשים, חי בחו"ל, ביקר בארצות רבות, ובכל מקום הותיר את חותם הישראליות שלו במובן החיובי של המילה. הוא היה ישראלי שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות, אחד שהעניק תקפות מחודשת לפתגם הארכאי: "כל ישראל ערבים זה לזה", שאיבד כמדומה את תקפותו. הוא היה דוגרי ומחוספס, פיו ולבו היו תמיד שווים, לא עיגל פינות, אחד שאפשר גם עליו לזמר כמו שזימרו על רבין: "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא". ישראלים שחיים בחו"ל, מצאו אצלו לא פעם לא רק אוזן קשבת אלא גם כתף תומכת. הוא היה אוהב אדם, והאמין באנשים שמצא לנכון להאמין בהם וקיבל אותם כפי שהם, בלי לשפוט אותם כמו אחרים. אדם שנוסע הרבה בדרכים כמוני, זקוק לפגוש אנשים טובים באמצע הדרך, כדי שיעזרו לו להגיע אל יעדו בשלום. אחד היעדים שלי היה פרסומה של אנתולוגיית האמונה, "און סולו דיוס". בדרך התעוררו קשיים עצומים. פגשתי את נתן יעקובי, איש טוב באמצע הדרך, שיחד עם השגריר אייל סלע עזר לספר לצלוח את המכשולים הרבים ולהגיע בסופו של דבר ליעדו בשלום, דהיינו אל מדף הספרים ולא אל המחלקה המשפטית. הספרות הישראלית המתורגמת לשפה הספרדית, ולמעשה גם הספרות האקווודורית המתורגמת לשפה העברית, חייבות, אפוא, ליעקובי לא מעט (כפי שהן חייבות לאנדריי כץ, התומך העיקרי, ולשגריר אייל סלע), והיו יכולות להיות חייבת לו אף יותר, אילו נשאר בחיים.

   את נתן יעקובי, בן 60 במותו, הכרתי לפני מספר שנים בקיטו, בביתו של שגריר ישראל לשעבר, דניאל סבן, שהיה זה שערך את ההיכרות בינינו. הבנתי שהוא איש שב"כ לשעבר, ועוד בתפקיד בכיר, אבל היכרות עם יעקובי ניתצה עד מהרה כל דימוי, כזה או אחר, שיכול להיות על איש שב"כ. יעקובי לא שוחח איתי במפגש הראשון על השירות, אלא מן הרגע הראשון דיבר על אהבתו הגדולה לברזיל, שהיא גם אהבתי הגדולה. כמו שני גברים המאוהבים באותה אישה, חלקנו סודות על העם הברזילאי וארצו רבת היופי. מצאנו שפה משותפת כשני ישראלים בניכר, שלבם חצוי בין אהבתם הגדולה לאמריקה הלטינית ובין הביקורת שיש להם עליה.

   יעקובי פרש מן השירות ומתפקיד מאוד בכיר שמילא שם בשנות השמונים, על מנת לשנות כליל את אורח חייו. הוא המשיך אמנם להתפרנס בחו"ל מייעוץ בטחוני במסגרת חברת האבטחה שהקים, אבל הפך במידה לא קטנה ללטיני למחצה. כמה שנים חי ועבר בתפקידים בטחוניים בברזיל, אבל בתור בליין גם ידע לחרוש את ארץ הקפה ולגמוע אותה במלוא חושיו. הוא המשיך במסעותיו גם לארצות לטיניות אחרות. לאקוודור הגיע לפני יותר מעשר שנים, הכיר את אמרפו החביבה, שגם אצלה הייתי יכול תמיד למצוא הבנה, והחליט להישאר ולהינשא לה (לבני הזוג נולדה בת, שירה-כרמל. לנתן בן ובת מנישואיו הראשונים. בתו גלית היא צלמת. ילדיו ואחיו, אבי יעקובי, חיים בישראל). יעקובי גולל באוזניי פעם את סיפור אהבתו לאמפרו ודיבר גם על חייו האישיים, אבל אלו היו מסוג השיחות שאיש שירות חשאי שומר לעצמו ומפקיד אותם רק בידי מי שהוא סומך עליהם. אני סמכתי על יעקובי, הוא סמך עליי, ולכן השיחות האלה יישארו חקוקות בכספת של זיכרוני.

   נושאי השיחות שלנו היו רבים ומגוונים: אמריקה הלטינית, מסעות, החיים באקוודור, שעליהם הוא ידע להשיא עצות נבונות, הערצתו לאמו, וכמובן גם ספרות. יעקובי אהב ספרות ואהב לקרוא וגם היה לו הרבה מה לומר על ספרות, כמו על כל דבר אחר. בתור אדם בעל נטיות הומניות, הוא הבין לנפשו של היוצר, וכושר הניתוח שלו על יצירות ספרותיות לא נפל מכושר הניתוח שלו על תחומי חיים אחרים. יעקובי נולד להיות מבקר ספרות ולא להיות איש שב"כ. לא פעם הוא הפתיע אותי באבחנות האזמליות שלו על יצירות שקרא.

   "מה אתה עושה בימים אלה?" הוא שאל אותי פעם.

   מתוך מחשבה שהוא טיפוס פרקטי כמו הרבה אחרים (כמובן, שטעיתי), השבתי לו כמו שמשיבים ליידיש מאמע מודאגת: "לא הרבה, מחפש כמו תמיד  עבודה, ובינתיים כותב וקורא הרבה."

   "הלוואי עליי," אמר. "אני מקנא בך שיש לך הרבה זמן לקרוא".

   "זמן הוא פונקציה של ההעדפות שלנו", אמרתי לו וחילקתי לו כמה ספרים מהספרייה שלי.

   אבל לפני שאספר על יחסו מחמם הלב של נתן יעקובי לספרות בכלל ולספרות הישראלית המתורגמת בפרט, אוכל לספר שנתן היה אחד שאפשר להתייעץ איתו בכל דבר ועניין, אחד שירד תמיד לשורשי העניין ובעצותיו הנבונות ידע לפשט דברים ומצבים שנראו לכאורה מסובכים. יעקובי היה בעל ידע עצום והתמצא בתחומים רבים. שאלתי אותו על תיירות והוא ידע, שאלתי אותו על ביטוח והוא ידע, שאלתי אותו על השגת אשרה והוא ידע, שאלתי אותו על ענייני מחשבים והוא ידע, שאלתי אותו על בית קפה והוא ידע, שאלתי אותו על פוליטיקה והוא ידע, שאלתי אותו על ספרות והוא ידע. כמדומה, שיעקובי הכיר את קיטו יותר משמכירים אותה הקיטניוס, ילידי העיר. מהזיכרון הוא ידע לשלוף כתובות כאילו היה לו שם פנקס דיגיטלי: כתובת של טכנאי מחשבים וכתובת של מרפאה וכתובת של משרד נסיעות וכתובת של בית קפה. כמעט בכל פעם נועדנו בבית קפה אחר, ותמיד-תמיד היה זה מקום בוהמייני. מתחת לחזות השב"כניקית המחוספסת שלו, יעקובי היה ונשאר בליין ובוהמיין.

   "תגיד נתן, יש איזה בית קפה בקיטו שאתה לא מכיר?" שאלתי אותו.

   "אם זה בית קפה טוב, בטח שאני אכיר".

   לפני פגישתנו האחרונה, הוא אמר לי: "בוא ניפגש במרכז הקניות איקס."

   "עזוב נתן, בחייך, מה יש לי לחפש במרכז קניות".

   "יש שם בית קפה שתאהב. יושבת שם הבוהמה של קיטו ועוד כמה הפתעות".

   קיטו היא מפלצת אורבנית שקשה להסתדר בה, והמבקר המשתמש באוטובוסים כמוני עלול לבזבז שעות יקרות בתחבורה העירונית. בכל זאת, הגעתי לפני הזמן. כמו תמיד אחראי ועם אצבע על הדופק, יעקובי צלצל לסלולר שלי ושאל: "אתה כבר שם? בעוד שתי דקות אני מגיע".

    ראיתי את דמותו העגלגלה מתקרבת לקפה. תפסנו פינה ויעקובי רמז לי, שבפינה הנגדית יושבים שני בני דודנו שעושים כאן את עסקיהם האפלוליים.

   "הם יודעים שאתה ישראלי?" חקרתי אותו.

   "ואם כן, ממתי אני מפחד ממישהו?"

   פעם נסענו ברכבו בשעת לילה מאחרת, והוא היה אמור להוריד אותי בשכונה בקיטו, שנראתה לאשתו אמפרו כמסוכנת. אבל נתן לא היה אחד שנרתע מסכנות. הוא היה פייטר בנשמתו, אבל פייטר מהזן הטוב. אחד שיילחם למען כל מטרה צודקת, גם אם היא ספרותית.

  בפגישתנו האחרונה, ערב נסיעתו לקולומביה שממנה שב חולה, תכננו הוא ואני כמה מהלכים קדימה. הזכרתי לו אנקדוטה מרתקת, שהוא סיפר לי על פרויקט שבו היה מעורב בדרום אמריקה ועל הסכנות שארבו לו בדרכים. אמרתי לו, שהסיפור הזה מזמזם כבר לא מעט זמן בראשי, ואני רוצה לשבת איתו יום אחד ברצינות ולנסות לרקוח מזה סיפור קצר או ארוך, שיתבסס על הסיפור האישי שלו עם פלשבקים לעברו הבטחוני. משהו כמו שילוב בין ביטחון כאן וביטחון שם, עם נקודות חיבור ספרותיות. נתן שמע וגם הקשיב בעיניים, ואז אמר לי: "אז מה, אתה רוצה לכתוב סיפור עליי? אל תדאג. תקבל את כל החומר שתרצה. אני טס מחר לקולומביה. כשאחזור, ניפגש ונשב, אבל אני צריך לבקש אישור לכך."

  הרגשתי שהוא מוחמא מהצעתי. זה היה עוד צעד בונה אמון בהידוק הקשרים הספרותיים שלנו, שהחלו כבר בשנת 2005, כאשר פניתי אליו והצעתי לו שאשתו אמפרו תכתוב סיפור מיוחד לאנתולוגיה שיזמתי, של אקוודורים הכותבים על ישראל. אמפרו ביקרה בישראל 14 פעם עד לאותו מועד, וחשבתי לעצמי שהיא נולדה עם הכישרון לכתוב.

   "אבל היא לא סופרת", אמר לי נתן.

   עכשיו היה תורי לומר לו: "אל תדאג, היא תהיה".

  חושיי לא הטעו אותי. בתוך ימים אחדים הנפיקה אמפרו, שמעודה לא כתבה סיפור, שני סיפורים ראויים בהחלט, שמתוכם בחרתי לספר את "פרי הזית ועץ הקפולי", שבו היא מספרת על ידידות שנרקמת בין אקוודורי וישראלי, שהוא כמובן בן דמותו של נתן, שזכה כאן לתיעוד ספרותי ראשון. סיפור זה התפרסם באנתולוגיה "ירושלים של האנדים", שראתה אור בשתי שפות, בתחילה בספרדית ולאחר מכן גם בעברית בהוצאת כרמל.

   כאשר האנתולוגיה ראתה אור בספרדית, היה יעקובי גא בסיפור, כמדומה, אף יותר מאשתו. הוא רכש כמות גדולה של עותקים וחילקם לכל דיכפין. הוא שמח מאוד גם בצאת הספר בעברית, ובנסיעתו לארץ רכש ממנו עותקים. הוא רכש עותקים גם מן האנתולוגיה הראשונה שערכתי בספרות עברית "אל פואבלו דל ליברו" וחילקם מתנה.

   כאשר יצאה בראשית הקיץ האנתולוגיה "און סולו דיוס", שלה יעקובי תרם מכספו (יחד עם שגרירות ישראל באקוודור, ויחד עם חברו אנדריי כץ וחבר אחר של יעקובי, דניאל לסזש), הוא קיבל ממני עותקים במתנה, אבל רכש עוד כמה ותרם אותם לכל מי שמצא לנכון, וכל זאת על מנת לעודד את הספרות העברית. פעם ישבנו בבית קפה של "אליאנסה פרנסס" בקיטו.

   "יש לך במקרה כמה עותקים בתיק?" שאל יעקובי. "אני רוצה להשאיר עותק כאן לספרייה. שידעו מה הספרות הישראלית שווה".

   לא פעם הוא ידע להחמיא. הוא קרא, למשל, את ההקדמה שכתבתי ל"ירושלים של האנדים" בעברית (הוצאת כרמל) ואמר: "כל מילה בסלע. אהבתי".

   בחודש דצמבר שעבר קיבלתי צלצול מפתיע מישראל. על הקו היה נתן יעקובי, שהגיע אז לביקור בארץ. "שמע, אני קורא את ספרך 'הומלס' והגעתי כבר לשני שליש. ספר מצוין."

  הופתעתי בכלל שהוא ידע על צאת על ספר, כיוון שגם אני עצמי הופתעתי ממועד יציאתו לאור שלא תואם איתי מראש. אבל יעקובי, כדרכו, ידע כל מה שהיה צריך לדעת, וכנראה שרץ הראשון לחנות. הופתעתי עוד יותר מכך שאהב את הספר, כיוון שחשבתי שסגנון המחאה האוונגרדי-סוריאליסטי שלו לא ממש ידבר אליו. אבל יעקובי אהב, וגם הסביר לי בדיוק למה. חרדות ההתרוששות שמתוארות בספר, אמר, הן חרדות שהוא מכיר מהבית. החרדות הללו דיברו אליו, וגם העיבוד הספרותי שעשיתי להן. "אני אוהב שהספר משוגע", אמר לי. "זה באמת אתה. אני קורא את הספר ושומע אותך מדבר".

   מעולם קודם לכן לא קיבלתי ממישהו מחמאות בשיחה טראנס-אטלנטית. אבל כזה היה יעקובי. איש חם וישיר. ידע לבקר כשצריך (אם כי מתוך אהבת אדם), וידע גם לפרגן כשצריך. וגם להתבדח על כל דבר ועניין, כשצריך, ועוד בשלוש שפות (עברית, ערבית וספרדית).

   בערב ספרות שהתקיים בקהילה היהודית בקיטו בחודש יוני לספר "און סולו דיוס", נשאו שם דברים השגריר סלע ואנוכי. נתן לא נשא דברים, אבל היה בין הנוכחים. אחד מהם שאל אותי מדוע עמוס עוז לא משתתף באנתולוגיה. אמרתי לו, שעמוס עוז השתתף בספר הקודם, ושאלתי האם הוא חושב שלספר של ספרות ישראלית אין זכות קיום גם בלי עמוס עוז?

   "קנאת סופרים תרבה חוכמה", השיב לי האיש, שהבנתו בספרות די קטנה, בעוקצנות מיותרת. את מה שאמרתי על עמוס עוז קשה, כמובן, להגדיר כקנאת סופרים, אבל מילא. התרגלתי כבר שבאמריקה הלטינית הסופר הישראלי היחיד שמוכר למישהו הוא עמוס עוז, והכול ממלמלים את שמו כמו אברא-קדברא שיפתח להם איזו דלת קסמים לספרות הישראלית. 

   השבתי לאיש בצורה עניינית ככל האפשר, כדרכי במצבים כאלה בניכר, אך לא חסכתי גם בעקיצה: "אין לי סיבה לקנא בעמוס עוז, כבודו במקומו מונח. הוא מועמד לפרס נובל, ואני לעומתו לא מועמד אפילו לפרס אוטבלו (עיר קטנה ודי נידחת באקוודור). אני מקווה שזה מספק אותך".

   יעקובי היה זה שצחק יותר מכולם מהבדיחה.

   כשיעקובי הביע הסכמה לשתף איתי פעולה בכתיבת סיפור המבוסס על הרפתקאותיו, שאלתי את עצמי מה הוא יחשוב על הסיפור שאכתוב. אבל את הסיפור הזה ספק כבר אם אוכל לכתוב. חסרים לי פרטים רבים שאינני יודע אם מישהו יוכל להשלים עבורי אחרי מותו של יעקובי.

  במשך שנות היכרותינו לא הירבה יעקובי לספר לי על השירות, ואני גם לא התעניינתי במיוחד (פעם אמר לי, שחורה לו שטוענים שהשב"כ חרחר את מלחמת לבנון, בעוד שהשב"כ היה שם, לדבריו, כדי להגן על החיילים), וזאת למעט כמה אנקדוטות שיצרו זיקה בין השירות לספרות. יעקובי ידע להפוך את השירות לספרות ואת הספרות לשירות. בין השאר סיפר לי, שאחד מפקודיו בעבר, ניסו לוי, פרסם רומן בהוצאת עם עובד, רומן המבוסס על סיפור אמיתי שיעקובי היה, כמדומני, עד לו. השאלתי לו בשעתו את הרומן "ויסקי" של יהושע סובול, העוסק בעלילותיו של איש שירות בלבנון, ושאלתי אותו לדעתו עליו. אני חשבתי טובות על הספר, ואילו יעקובי החד כתער העריך מחד את הכתיבה של סובול, אך מאידך טען שהיה צריך לשייף קצת את האמינות. באותה הזדמנות, סיפר לי כיצד ניצל פעם והציל את חבריו ממטען צד במלחמת לבנון. הוא נסע במכונית ערבית, חבוש בכאפייה כמו כל נוסעי המכונית, הבחין בזווית העין בתנועה חשודה בשטח והורה לעצור. הצל החולף היה האיש שהפעיל את המטען רגע אחרי שנתן ואנשיו חלפו שם. בזכות התושייה של יעקובי, שפתח באש לעבר מניח המטען, ניצלו הוא וגם הרכב הצבאי שנסע במרחק מה מהם, וחייליו היו עלולים למצוא את מותם במטען.

   "אז מה, יש לך עיני נץ?" שאלתי.

   "לא, אין לי עיני נץ. יש לי משקפיים כמוך. פשוט צריך להיות עירני, לתרגם במהירות תנועות בשטח".

   נתן ראה במוח שלו מרכז פיקוד. בין השאר, הוא היה בעל הכשרה הנדסית או משהו כזה.

   "העובדה שהיית בשירות עזרה לך בחיים?" שאלתי אותו באותה הזדמנות.

   "אני יודע כל מה שצריך על כל מי שאני צריך, אבל אני שומר את זה לעצמי. אני לא משתמש בזה", צחק. אכן, היתה ביעקובי מידת הערמומיות הנדרשת מאיש שב"כ, אבל הוא לא השתמש בזה עם ידידיו, שהיו רבים מספור.

   גם אותי הוא שאל פעם כמה שאלות נוקבות, ואהב את העובדה שעניתי לו בישירות ובלי לעגל פינות. ככה הוא אהב, וככה גם אני אוהב. בגלל זה ראיתי בו את אחד האנשים הנדירים שפגשתי באמריקה הלטינית שאני יכול לשוחח איתם בגובה העיניים. מי שחי, כמוני, בחברה שלא מעטים מאנשיה אוהבים לנסות לסובב בכחש כל זר שבו הם נתקלים, דבר שמחייב את הזר לעמוד כמעט תמיד על המשמר, טוב ונעים היה לפגוש אדם ישר כמו יעקובי, שאצלו אתה יודע שתקבל את האמת נטו ובלי לכחד ממך דבר. אהבתי לשבת עם יעקובי ולתכסס איתו כיצד לסובב את התכסיסנים. זה מה שעשיתי איתו לא פעם, כשנתקלתי בבעיות עם מו"ל זה או אחר.

   באחת מפגישותינו האחרונות סיפרתי לו על הפרויקט הספרותי החדש שאני מתכנן, והוא אמר לי: "מה אתה דואג? גם הספר הזה ייצא. אני אעזור. אבל הפעם אני אבוא איתך אל המו"ל, כדי שהוא לא יחשוב שהוא יכול לנצל את הרצון הטוב שלנו. אציג את עצמי כעו"ד שלך, ונראה אם הבן-זונה הזה ירצה שוב לעשות בעיות".

   יעקובי, דוגרי כתמיד, קרא לכל אדם בשמו, או שהצמיד לו כינוי הולם. לאחד קרא צדיק, לשני צנון, לשלישי בן זונה. כאשר סיפרתי לו פעם על גורמים מסוימים שניסו בעבר להתנכל לי, הוא אמר: "תמיד ידעתי שהם בני זונות. בגלל זה אני לא רוצה שום קשר איתם".

   כשסיפרתי לו על המו"ל שתעתע בכולנו בספר האמונה, הוא חרץ מיד את משפטו: "בן זונה".

   כשאמרתי לו שבפעם הבאה אולי ארצה לפנות למו"ל אחר, הוא מיד הציע מישהו. "אתה באמת חושב שהוא יותר טוב?" שאלתי אותו. השמעתי באוזניו את שיר הנאצה הידוע, שאותו מזמרים אוהדי הכדורגל כאשר מתבצע חילוף בקבוצה היריבה: "בן זונה יוצא ובן זונה נכנס", ויעקובי צחק כמו שידע לצחוק.

   "האם כל המו"לים הם בני זונות?" שאל אותי, כשביקשתי ממנו בשעתו עזרה בפרויקט תקוע אחר, והוא ידע בדיוק כיצד לנסח את המכתבים בעגה משפטית, כדי שהמו"ל יבין בדיוק עם מי יש לו עסק. וזו אכן היתה גדולתו של יעקובי בתור משענת. אנדריי כץ תמך עד כה כלכלית בארבעה פרויקטים ספרותיים, שלושה שראו אור בישראל ועוד אחד שראה אור באקוודור, ועל כך הוא ראוי לכל תודה. ליעקובי לא היתה האפשרות לתמוך בסדר גודל שכזה, אבל התמיכה המוראלית שלו היתה משמעותית מאוד.

   אני משוכנע שאם לא מעט סופרים ישראלים היו רוכשים את שירותיו של יעקובי מול המו"לים שלהם, התוצאות שהם היו משיגים היו טובות הרבה יותר. יעקובי ידע להעניק עצות טובות לחיים, עצות טכניות, עצות משפטיות, עצות ספרותיות וגם עצות בענייני מחשבים.

   בפגישתנו האחרונה סיפרתי לו בין השאר על קשיי להשיג בחו"ל מחשב דובר עברית. נתן, כדרכו: "מה אתה דואג? אני נוסע בקרוב לארץ ואביא לך מחשב. מה הסיפור?" הוא חזר ארצה בארון, כך שמחשב הוא כבר לא יוכל להביא לי.

   "אתה רוצה סי.די. אופיס שמדבר עברית?" שאל. "אז מה הבעיה? למה לא צלצלת אליי קודם? תבוא אליי אחרי שאני חוזר מקולומביה עם המחשב הדמיקולו שלך, ואני מסדר לך את זה בתוך דקה".

   תמיד הוא ידע לפשט דברים, ותמיד גם היה לו זמן לעזור לאנשים. אני לא הייתי היחיד. ישראלים רבים בקיטו אהבו אותו בגלל מי שהוא היה. עוזר לכולם. הנפש הטובה מקיטו. אני משוכנע, שהוא מעולם לא סירב לאף ישראלי נקי כפיים, כשזה ביקש ממנו עצה או עזרה. אבל אם הגיע אליו פרחח, הוא ידע לכוון אותו אל דלת היציאה. בן זונה כבר אמרנו.

   בחודשים האחרונים לחייו סבל נתן ממחלה, שאיש לא חשב שהוא ימות ממנה כה מהר, או ימות ממנה בכלל. הגם שלא ברור האם הוא מת מהמחלה הזו, או מסיבוכים שנגרמו בעקבות תרופה חדשה שלקח. אף אחד לא דיבר על מוות בסביבה של יעקובי, גם לא הוא עצמו שהיו לו תכניות כרימון. הגם שסבל ממגבלה קלה, הוא תפקד כמעט כרגיל ונסע ונאבק למען כל מי ומה שצריך. על פרטי מחלתו אני מנוע מלכתוב, ורק אומר שמוטב היה אילו קיבל טיפול בישראל. זה גם מה שיעקובי התכוון לעשות. הוא תכנן את נסיעתו ארצה, ולבקשתו, ניסיתי אפילו להשיג לו הצעת מחיר זולה לטיסה לישראל. למרות שאני בהחלט לא קוטל קנים בהשגת הצעות זולות שכאלה, יעקובי ידע להשיג תמיד הצעה זולה יותר. נסיעתו נדחתה פעמים מספר. וכך, עד אותו לילה נורא, הלילה שלפני יום הזיכרון לרבין, שבו נתן יעקובי איבד סופית את הזיכרון הפנומנלי שלו.

  אבל אנשים טובים כמוהו חובה לזכור ולהזכיר. לזכור בגלל כל העצות הטובות שהרעיף תמיד על אנשים, ובגלל כל מה שעשה ורצה עוד לעשות למען הספרות העברית.

   בשבוע שעבר, ואחרי עשרה ימים שבהם היה שקוע בתרדמת (מאז יום הזיכרון לרבין), נתן יעקובי נפטר. ארונו הוצב בקהילה היהודית בקיטו, ושגרירות ישראל באקוודור יחד עם הקהילה, שבה היה חבר, ערכו לו טקס פרידה מכובד, שהוא היה בהחלט ראוי לו. שגריר ישראל בקיטו, אייל סלע, הספיד אותו בדברים חמים. לאחר מכן הוטס ארונו לישראל שבה הוא נקבר, כיאה למי שראה את עצמו תמיד כישראלי.

   פתחתי את הרשימה לזכרו של נתן עקובי ביצחק רבין, ואסיים בהשראת דברים שנשא ביל קלינטון לזכר רבין:

"שלום חבר".