הר הזבל: מכתב תגובה ליוגב, ההומלס לשעבר, וליתר המגיבים

הר הזבל/ מכתב גלוי להומלס לשעבר, יוגב ולקוראים נוספים

(בעקבות הפרסום בבלוג  של הפרק "נרקיס" מספרי "הומלס", שראה אור בהוצאת כרמל/עמדה)

אקוודור, 1.12.2008

יוגב היקר,

יושב אני בראש הר של זבל מטפורי, קורא בתמיהה מסוימת את דברי התגובה שלך כהומלס לשעבר לסיפור "נרקיס", ושואל את עצמי אם שוב תקפה האמירה "למה התכוון המשורר בשירו". כיוון שאין לי כתובת הדוא"ל שלך, אני שולח אליך מכתב גלוי, אליך וגם אל כמה מהמגיבים האחרים, שכמדומני לא כולם ממש הבינו את הסיפור.

   אין בכוונתי להיכנס איתך לוויכוח באשר לרמת הסיפור "נרקיס", המופיע כפרק ברומן החדש שלי "הומלס". מראש הערכתי שהסיפור, שהוא קצת חריג בסגנונו הגרוטסקי ובתכניו הפרובוקטיביים, יהיה שנוי במחלוקת, ולצד קוראים שיאהבו אותו, יהיו כאלה שיחשבו שכתבתי "הררי זבל". עשרות התגובות שקיבל הסיפור מעידות שהוא השיג את מטרתו: לזעזע את הבורגנות השבעה, וגם את ההומלסים. מכל מקום, הקורא לא נשאר אדיש, והעלה לרגע לסדר היום שלו בעיה שרבים מעדיפים לטאטא מתחת לשטיח.

   יוגב, כאב לי לקרוא את קורותיך כדר-רחוב בשנת 2005, ואני מזדהה בכל לבי עם כאבך, הגם שכמה מהתבטאויותך העלו ספק אצל כמה מהמגיבים האם באמת היית הומלס, או שמא מדובר במתחזה. אני מוכן לצאת מתוך נקודת הנחה שאכן סבלת באמת כהומלס ולא פיברקת תגובות, כי הרי בלי להכירך ואת סיפור חייך, הזדהיתי תמיד עם כאבם של ההומלסים, ומשום כך מצאתי לנכון לכתוב רומן-סיפורים על הנושא. אולם, הרשה לי להעיר לך שתגובתך מעידה שאתה לא ממש מבדיל בין ספרות למציאות, דהיינו בין מציאות אובייקטיבית של חיי הומלס לבין מציאות סובייקטיבית, כפי שכל יוצר רשאי לראות אותה.

   במקום שתשמח על כך שסופרים, טובים יותר או פחות לטעמך, עוסקים בנושא כאוב שכזה, נדמה שאתה מלין בין השורות על עצם העיסוק בנושא וסבור שלא לכל אחד יש הזכות לעסוק בכך, וחבל. חבל מאוד. כתבת באתר ש"הסופר טועה", אבל כאן, יוגב היקר, דווקא מקור הטעות שלך. אדרבא, ירבו נא הכותבים שיעסקו בנושאים אשר בשולי החברה, בנושאים כאובים כמו הומלסיות ושיגעון ושאר צרות. יושב לו יוצר כמוני הרחק מישראל וכותב על בעיה חברתית בוערת מאוד, שצריכה להעסיק את החברה הישראלית ובראש ובראשונה את היוצרים החיים בארץ. אבל בעוד שאני "שם" וכותב על ה"כאן" ההומלסי, יוצרים עבריים רבים מדי משתכשכים בביצה של עצמם וכותבים על האגו הקטן שלהם. נדמה לי שעל כך אתה צריך להלין, יוגב היקר, ולא דווקא עלי ועל רמת הסיפור שלי בעיניך.

   ואם אתה שם את עצמך כדובר להומלסים לשעה, כמדומני שאתה הראשון שצריך לברך על כך שכותבים עליהם, ובניגוד להרגשתך גם בכבוד הראוי, ולשאוף שעוד יוצרים יצטרפו למגמת הספרות החברתית הזאת. אולי הם יצליחו יותר ממני, אולי יצליחו פחות, זה לא משנה. העיקר שיכתבו. ואם גם לך יש אמירה אישית או ספרותית חשובה לכתוב על מצבו של האדם ההומלס, אדרבא – כתוב אותה, ואני מבטיח לך שאקרא את דבריך ואברך עליהם. ואם אין בכוחך לכתוב את הדברים, אז אל תלין בבקשה על אחרים שטורחים לעשות זאת.

   עניין שני, יוגב היקר: אתה מתרעם על כך שסופרים אינם כותבים על ההומלסים כמו שייקספיר או בקט או באיכויות שלהם, או שהם לא מתארים את המציאות ההומלסים מנקודת המבט שלך. ראשית, יוגב ידידי, תפקידם של סופרים הוא לא לחקות את שייקספיר או בקט, אלא לכתוב מעשה יצירה, טוב יותר או פחות, שיהיה ייחודי להם עצמם. ואם הם לא הצליחו לעניות דעתך כמו שייקספיר, זכותך לחשוב כך, אולם נשאלת השאלה כמה מהיוצרים במאות השנים האחרונות הצליחו להתעלות לרמה שלו? מעטים בלבד, אם בכלל, וגם הם לצערנו לא כותבים על הומלסים. ואם תחכה ששייקספיר ובקט יקומו שוב מקברם ויכתבו על ההומלסים, תאלץ להמתין לצערך לתחיית המתים. במהלך הדיון, אחד המגיבים הזדרז להרגיע או לנחם אותך, שלא תיקח כל כך ללב את הסיפור, כי מי שכתב אותו אינו סופר חשוב כל כך, כדבריו. נו, טוב, אינני יודע מיהו המגיב החשוב כל כך בעיני עצמו, שהוא מכתיר סופרים לפי סולם חשיבותם, אבל הרשה לי להעיר, שמעולם לא ראיתי את עצמי נפוח מחשיבות עצמית כמו לא מעט סופרים מדושני עונג מעצמם, ומשום כך בחרתי לכתוב דווקא על הומלסים ואילו הם בוחרים לכתוב על נושאים מדושנים אחרים. 

   יוגב, הרשה לי להאיר את עיניך, שתפקידה של יצירה הוא מעשה אמנות ולא שיקוף המציאות, מציאות באשר היא. יצירה גם יכולה להיות שנויה במחלוקת או פרובוקטיבית כמו הסיפור "נרקיס", והיא לא חייבת להיכתב לפי מתכון ידוע מראש. לא ייתכן שכל יצירה שמצהירה על עצמה מראש שהיא לא שיקוף מדויק של מציאות אלא פיקציה מוחלטת, כמו במקרה של הסיפור "נרקיס" והרומן "הומלס", שהוא תיאור סוריאליסטי של חיים סהרוריים, ישפטו לפי אמות המידה של המציאות הקונקרטית, כפי שרואה אותה מי שהתנסה באותם חיים. ודין אחד במקרה הזה להומלס, רופא, עורך דין, מהנדס או סנדלר (ראה הסיפור שלי "חריימה" באתר). האם הדמות של הסנדלר העני המרוד בסיפור שלי "חריימה" היא שיקוף אחד לאחד של סנדלר ותיאור עבודתו המדויקת? ברור שלא.

   נדמה לי שאתה וכמה מאלה שנגררו לוויכוח איתך, החטיאו את מטרתה האמיתית של האמנות – לברוא עולם חדש, בעל חוקים עצמאיים משלו, וכזה הוא הרומן שלי "הומלס". הוא בורא עולם ייחודי משלו, שאינו כפוף לחוקי המציאות, כך שהטענות שהתיאורים בסיפור "נרקיס" לא בהכרח משקפים אינן רלוונטיות בכלל, כיוון שאין מדובר בספר תיעודי. אפשר לאהוב את זה, אפשר לא, וזה לגמרי לגיטימי. אבל אין טעם להתווכח עד כמה הדמות של הומלס, גיבור הספר, לקוחה מהמציאות, כי היא לא קשורה בכלל למציאות, ומשום כך, היא גם לא מזייפת אותה כטענתך.

    ממתי סופר מחויב לריאליה? יוגב ידידי, לא כתבתי עליך אלא על כל-הומלס, כל-אדם שעלול להיקלע לסיטואציה הומלסית, דמות שאין לה שום קשר להתנסות הממשית שלך בחיי הביוב. הגיבור של "הומלס" הוא בחלקו ריאלי ובחלקו בדיוני, כפי שאמורה להיות לכאורה כל דמות ספרותית שהיא בדיונית.

   יוגב, אני מזמין אותך לגשת למשרדי ההוצאה, ליטול משם כמה עותקי חינם על חשבוני עבורך ועבור כמה מחבריך ההומלסים, לקרוא את הספר כולו ורק אז לשפוט את ערכו הספרותי ומידת אמינותו. אחרי הקריאה תוכל אולי להיווכח, שלמרות העובדה שהוא סוריאליסטי, אפשר למצוא בו סצנות לא מעטות שאיתן תוכל להזדהות, והן מהוות בכל זאת שיקוף מסוים של החיים האמיתיים של ההומלסים. לאחר הקריאה יתחוור לך, שהסיפור הבסיסי הוא ריאלי, אבל מכאן ואילך הרשיתי לעצמי להמריא על כנפי הדמיון, ואולי גם ההומור, הגרוטסקה והמקבריות. ונדמה לי שהומור, גם אם הוא גרוטסקי או מקברי, מתבקש גם באשר לחיי הרחוב.

    אבל אתה, יוגב, גוער בי כבר בתגובה הראשונה, שהומלסיות זה נושא רציני ושאסור, ממש אסור, לספר עליו בדיחות. למה לא בעצם? אם יש בדיחות על פוליטיקאים, מדוע לא על הומלסים? נשאלת גם השאלה, האם ההומלסים לא פיתחו להם הווי משלהם, כפי שאתה רומז, והומור עצמי? אני משוכנע שכן. הרי יש בעולמנו אפילו הומור של גרדומים, ואילו במחנות הריכוז, לא עלינו, התפתח לו הומור של שואה. הומור יכול דווקא לסייע להומלסים לשרוד את הגיהינום של חיי הרחוב.

   מרצף התגובות שלך עלול להיווצר הרושם, שיש אולי רק דרך אחת לכתוב על הומלסים: בדרך שאתך חווית את חיי הרחוב. מדבריך משתמע: כך לא כותבים על הומלסים! רק אני יודע איך לכתוב עליהם! או, רק שייקספיר יודע! וכו". יוגב, אני רוצה להזכיר לך, שההומלסים אינם פטורים מבדיחות ואינם פטורים מביקורת חברתית או ספרותית. אמנם רבים מהם הגיעו למצבם הירוד באשמת החברה והמדינה, שראויים להוקעה על אשמתם, אבל חלק מהם הידרדרו לחיי הרחוב גם בשל בעיות אישיות שאינן קשורות בהכרח לאשמת המדינה, כמו שתייה, הפסדים בקזינו ובעיות נפשיות. יוגב היקר, פגשתי גם כאלה.

  הסיפור ההומלסי הוא לא חד-מימדי כפי שעלול להתפרש מתגובותיך, אלא מורכב מאוד ורב-פנים. אתה טוען שהראייה שלי מעוותת, ולא היא – הראייה שלך קצת משוחדת, ידידי. סופר או מתעד הרוצה לכתוב על ההומלסים צריך לראות את התמונה בכללותה, וניתנת לו, כמובן, החירות המלאה לעצב דמות של גיבור ספרותי כרצונו, ולפי האמת הפנימית שלו, כפי שניסו להסביר לך כמה מהמגיבים, כיוון שמדובר, כאמור, בבדיון ולא במציאות. נשאלת גם השאלה, האם ההומלסים, עם כל הכבוד לכאבם, צריכים להכתיב ליוצרים כיצד לכתוב עליהם ויטילו עלינו מעין "צנזורה" רגשית? האם רופא יכתיב ליוצרים כיצד לברוא דמות של רופא?

   הוויכוח שהתנהל כאן בינך לבין כמה מהמגיבים, שניסו להסביר לו את מהות העבודה הספרותית, הזכיר לי קצת מאמר שפרסם בשעתו רופא מסוים על ספרו של א.ב. יהושע, "השיבה מהודו", שבו הוא התפלמס עימו על הפרקים ברומן הנוגעים לעצם העבודה הרפואית. הוויכוחים האלה יהיו תמיד, אבל נשאלת השאלה האם א.ב. יהושע, או כל סופר אחר, אינו רשאי לברוא דמות של רופא, שלא בהכרח לקוחה מהריאליה של מסדרונות בתי החולים הדסה, איכילוב או רמב"ם? אותו כנ"ל, יוגב היקר, לגבי הומלסים.

  מבלי משים, אתה גם סותר את עצמך בדברי הביקורת שלך על הסיפור: אתה מתרעם על תיאורי הזבל שלי, אבל באותה נשימה מספר על חייך שלך בזבל. ומה ההבדל בעצם? האם הזבל שלך מריח טוב יותר? הר הזבל בסיפור הוא רק מטפורה לחיים בזבל. על הר הזבל הזה יושבים כולנו, לא רק אתה, וההתפלשות במיצי הזבל של גיבורי הסיפור היא של כולנו, המתפלשים במיצים של עצמנו. הסיפור, יוגב ידידי, שאולי אינו מתאים לטעם העדנדן של כמה מהקוראים, הוא רק הקצנה של מצבו של ההומלס ומטפורה לחיים של כולנו (ולא צבעוניות שקרית עטופה בנוצות, כפי שאתה סבור). מי שלא הבין שמדובר בסיפור סימבולי, קטונתי מלהסביר. ברור גם שמדובר בגרוטסקה, אולם היא לא אמורה לפגוע, חלילה, בכבודם של ההומלסים ולתאר אותם כמי שאינם מתרחצים, אלא להעמיד מראה הפוכה בפני הקורא. יוגב היקר, אם תקרא את הרומן כולו, אתה עשוי להיווכח שהוא נכתב מתוך מבט חומל ולא שופט.

   ונקודה אחרונה, יוגב היקר: כרכת אותי על לא עוול בכפי בעסקת חבילה יחד עם ביבי נתניהו. "אין הבדל בינך, לבין הסופר, לבין ביבי נתניהו", אתה מטיח באחת המגיבות, כמדומני חנה טואג, שמנסה להעמיד אותך על טעותך באשר לסיפור. נדמה לי שדבר איוולת שכזו לא יכול לעבוד לסדר היום, גם אם הוא בא מפי הומלס (למרבה השמחה לשעבר). אין לשפוט אדם בכאבו, ולא אשפוט אותך, אבל העוול שעשית לי בקשירת שמי עם ביבי נתניהו ובהעלאת טענות תמוהות נוספות על המודעות החברתית שלי הוא ללא נשוא, ואם טרחתי לכתוב מכתב זה רק משום כך, ולא בגלל דעתך הספרותית על הסיפור נרקיס, שאותה אני מכבד ואיתה אני חי בשלום.

   יוגב היקר, מבלי להיכנס יותר מדי לסוגיות פוליטיות, נתניהו הוא הפוליטיקאי הכי בלתי נסבל לטעמי בפוליטיקה הישראלית. לא פעם יצאתי נגדו בכתיבה פובלציסטית, אז מדוע אתה כורך אותי יחד איתו בלי לבדוק את העובדות לאשורן? יוגב, העובדה שהיית הומלס, עדיין לא מקנה לך את הזכות לטעון שכל האחרים מלבדך מדברים וכותבים שטויות, ולכתוב שטויות בעצמך ולקוות שתזכה להנחות רק בגלל הסבל האישי שעברת. באחת הקוראות אתה מטיח למשל בגסות-רוח, שהתגובה שלה "זועקת מטיפשות עילאית". נו, באמת, יוגב. אתה רשאי, כמובן, לחשוב שהסיפור שלי גרוע, אבל לא לחרף ולגדף את כל מי שמתנגד לדעתך, להציג את כל משתתפי האתר כקשקשנים מוחלטים, ולבוא גם בטענות תמוהות כלפי המודעות החברתית שלי. לידיעתך, ברשימה שפרסמתי ימים אחדים קודם לכן באתר, הזכרתי את ביבי נתניהו ולא בשמו, כמי שעשק את העשוקים וגרם לכך שיותר ויותר הומלסים הגיעו לרחובות. כל מי שמכיר אותי, מודע לדעותי החברתיות ולעיסוקיי סביב הנושא, אז לפני שאתה מבקר ושופט אנשים על כך שלא באו לבקר אותך כשהיית הומלס, אולי כדאי שתבדוק קצת את הרקע מסביב ותשאל את עצמך האם ביקרתי ועזרתי בימי חיי להומלסים אחרים, כי אחרת כיצד התקרבתי לנושא. מה דעתך, הא?

   גם טענה אחרת שלך, שממנה מובן שנושאים חברתיים רחוקים ממני רחוקה בעצמה מרחק שנות אור מן האמת. יוגב היקר, אם אתה רוצה שיכבדו אותך ואת כאבך, למד גם אתה לכבד קצת אחרים. לכול ידוע, שאני הייתי הסופר הישראלי הראשון שכתב ספר תיעודי מקיף על בתי החולים הפסיכיאטריים בישראל ("הסתכלות", הוצאת כנרת, 1991). בבתי החולים האלה פגשתי לא רק אנשים שחלו, אלא גם הומלסים לשעבר שלמרבה הצער מצאו "בית חם" בבית החולים. עכשיו אני מפרסם ספר, אם בדוי לחלוטין, על הומלסים. האם דווקא כותב כמוני ראוי בעיניך לגנאי על חוסר מודעות חברתית? תמהני.

   כתבתי תמיד באמפתיה רבה על חולי הנפש ועל ההומלסים, ועל ספרי "הסתכלות" אף זכיתי לפרס למחקר במדעי החברה. גם בכתיבה הספרותית שלי כתבתי פעמים רבות על דמויות שוליים ועל חלכאים ונדכאים (קרא באתר זה בין השאר את הנימוקים למתן פרס ראש הממשלה, 2005).

    יוגב היקר, צר לי שאני נאלץ להעיד בעניין זה על נושאי כתיבתי ועיסוקיי, אבל עם כל הכבוד, באמת שאינני זקוק ממך לציונים על המודעות החברתית שלי. בתור קורא אתה רשאי, כמובן, לחלק ציונים ספרותיים שלא בהכרח כולם יסכימו עימם, אלא שבדוק תחילה לעומק את טענותיך החוץ-ספרותיות, לפני שאתה מזדרז לפרסמן באתר אינטרנט, ולמד בעיקר גם לכבד אחרים, אם אתה רוצה שיכבדו אותך ואת כאבך האישי הראוי לכל כבוד.

בברכה,

ירון אביטוב

נ.ב.

בהזדמנות זו, ברצוני להודות כאן לכמה מהמגיבים האחרים שכמדומה הבינו את הסיפור נרקיס טוב יותר מיוגב. ביניהם אני יכול להזכיר את חני וחנה טואג, את יעקב וגם את אמיר אור, שאני ממליץ לו שיקרא את הספר כולו ויראה שהוא לא פוגע חלילה בזכויות ההומלסים ובכבודם. תודה גם למגיבים אחרים.