בננות - בלוגים / / עונג שירה #3: גרטרוד סטיין (וקצת פיקאסו וגם ברודקאסט)
צאלה כץ - אתן ואנחנו, אנחנו ואתן
  • צאלה כץ

    ביוגרפיה? אפשר להתחיל מכאן: http://katzeela.googlepages.com ולסיים כאן: http://tinyurl.com/36m7s4 אין באתר תמונה שלי מפני שזהו אתר בו נשים אמורות לבטא את עצמן בדרכים אחרות מאשר מראה חיצוני. יחד עם זאת, גוגל יכול לספק את סקרנותם של הסקרנים.

עונג שירה #3: גרטרוד סטיין (וקצת פיקאסו וגם ברודקאסט)

כשמדברים על זרם הקוביזם, רובנו חושבים מיד על ציור ועל פאבלו פיקאסו (עוול היסטורי כלפי בראק, פשע מלחמה כנגד סזאן?) ופחות על שירה. ציורו הראשון של פיקאסו הנחשב קוביסטי הוא "גרטרוד סטיין" (1906), דיוקן של משוררת אמריקנית-יהודית-לסבית וגם… קוביסטית.

אם תסתכלו בתמונה שבקישור עלול לעלות במוחכם החשש שזה לא בדיוק מה שדמיינתם כקוביזם. קוביזם הוא הרי הזרם שדגל בפירוק האובייקט המצויר וכהרכבה מחודשת של חלקים מתוכו, לעתים בסידור שונה מהמקורי. ואכן, הדיוקן משויך לזרם הקוביזם האפריקאי, שיש המכנים "קדם-קוביזם". לגיטימי, אך גם את התמונה הראשונה שהיא "קוביזם אנליטי" פר-אקסלנס, "התפוחים", רכשה גרטרוד סטיין, שהייתה מעין פטרונית של הצייר הספרדי ועסקה בלחשוף את יצירותיו לשוק האמריקני.

היוטיוב של היום הוא מעין תשובה של גרטרוד סטיין לפיקאסו ונקרא:
"If I Told Him: A Completed Portrait of Picasso"
סטיין מקריאה וברקע, בסדר כרונולוגי, ציוריו המפורסמים של פיקאסו. החל מ-1:05, דיוקנה של סטיין ומשם ואילך הקוביזם. קצת מייגע לשמוע את השיר המפורק והרפטטיבי הזה, לא נורא אם תישברו באמצע, יש עוד וידאו בהמשך, מרתק בהרבה.

נולדה: 1874 במה שהיום נחשב כחלק מפיטסבורג, פנסילבניה, ארה"ב.
תיאור לא פלצני של השירה: מפרקת, חוזרת על עצמה, בסיסית, מצלולית, צורנית, גיאומטרית.
ממסד: מי צריכה ממסד כשאת קלאסיקה? סטיין טבעה את הביטוי "רוז איז א רוז איז א רוז". היא השפיעה על המון מגמות וזרמים בשירה האמריקנית, כמו משוררי הביט שנפגוש בקרוב ומשוררי הש=פ=ה שכבר פגשנו בעונג הקודם.
חתרנות: הקוביזם עצמו הוא תנועה חתרנית ביותר, אבל מעבר לכך, ומעבר לכתיבה החתרנית (שעסקה בגלוי בלסביות ובעוד טאבוים) סטיין קיימה אורח חיים יוצא דופן, היה לה סלון ובו ביקרו אנשים רבים ומשפיעים. יוצרי הסרט "שורטבאס" ציינו את חייה של סטיין כמקור השראה.
ביקורת: אמרו שזו שירה של ילדים ושל שוטים. בעקבות המשפט "רוז איז א רוז איז א רוז" תקפו אותה כמה מבקרים טיפשים (ע"ע טלי לטוביצקי על "שגיאות התחביר" בכתב העת-מעיין) על שימוש לא נכון בתחביר. סטיין השיבה, "אינני שוטה, אני יודעת שבחיי היומיום לא אומרים "… איז א … איז א", כן, אינני שוטה, אך לדעתי, בשורה הזו הורד הוא אדום לראשונה בשירה באנגלית מזה 100 שנה". כמו כן, יש שמועות על שימוש בשיריה של סטיין למטרת ענישה בבתי-ספר: תלמידים סוררים נאלצו להאזין לשיריה שוב ושוב.
שימוש בניקוד: לא. דומני שמתחילה להסתמן כאן מגמה.
מדד גילמן: "גרטרוד סטיין? כלומר שטיין? לא עכשיו, בואי נדבר עליה בערב, במינרווה".
נקודה אישית: מי שמכיר אותי יודע. ובנוסף, הערצתי לג"וזף שפרינצק, מחזאי האוונגרד הישראלי הגאון, שהמחיז את "עולם הוא עגולללל" וגולל את סיפורם של ורד ובן-דודה ווילי.
עיונוסף: הנה גירסא אונליין לספרה של סטיין, Tender Buttons.
http://www.bartleby.com/140/
והנה להקת ברודקאסט, בשיר הנושא מתוך אלבומם השלישי שנקרא על-שמו של הספר. האלבום כולו ובמיוחד השיר הזה הם מחווה ליצירתה של סטיין. הטקסט שלו קוביסטי, המוזיקה שלו רבת-השראה, והוידאו של רמון בלומברג יוצר אימפקט אמנותי תלת-מימדי.

17 תגובות

  1. מרתק. תודה

  2. אם כול הקוביזם הזה עשית לי חשק לקובה !
    תעזבי אותך חארתות על כלמיני זקנות שעשו קוסמאחשי לפיקאסו,
    ודברי על כדורגל! אל קשטן הפחדן הזה, ועל בואטנג המללךךךך!!!!1

    ובכלל, היצירה הקוביסטית-אנליסטית היא בעייני מסובכת ומופשטת מדי.
    דווקא (דפקא 🙂 היצירות המאוחרות יותר, בתת-הזרם הקוביסטי-סינטטתי השאירו אותי עם
    פה פעור פעם אחר פעם, בייחוד השימוש הרב בצבעים בכל הקנבאס.

    • אחת,
      תודה רבה.

      דוד מוואינט,
      איזה כבוד! ברוך הבא וד"ש לאשתך המסכנה ולכל החבר"ה מ-"המיזרחי", אך למרות הערכתי הרבה לפועלך, הצהרתי לא אחת על אהדתי לאדומים (ליברפול באנגליה, הפועל בישראל). בניגוד לדעה שרווחה אמש, אני עדיין בעד קשטן. זו כנראה אותה נאמנות שקצת חסרה לרוב אוהדי הנבחרת, במיוחד לגברים שבהם.

  3. את הטקסטים של ברודקסט כותבת הסולנית טריש קינאן (רואים אותה מנפנפת בחזית האוטו) למרות שברודקסט חתומים עליהם.

  4. פרויקט יפה. אבל לפי מה את בוחרת את המשוררים האלה? ולמה כולם מאמריקה?

  5. זה מעניין ,
    פשוט כל פעם החדשנות מחדש 🙂

    תענוג לעקוב וללמוד דברים חדשים

  6. אני מהמר שהמגמה תימשך כל עוד תכתבי על משוררים הכותבים באנגלית (או גרמנית. או צרפתית. או לטבית. בעצם כל שפה שאין בה ניקוד). מצד שני, אם תמצאי משורר שכותב באנגלית *עם ניקוד*, *זה* יהיה חתרני.

  7. רונן,
    מספר הערות לגבי השימוש בניקוד:
    1) ציטוט פופולרי, המיוחס לבני ציפר, גורס כי שיר בעברית שאינו מנוקד משול לשיר בצרפתית ללא האקסנטים. האירוניה היא שהציטוט הזה הוקלד במעבד-תמלילים בקידוד המעניק לכל אות צרפתית המעוטרת באקסנט תו משל עצמה, בעוד שבעברית אין קידוד לגימל בקמץ, אלא סימני הניקוד מקודדים בנפרד (ואינם חלק מן האות).
    2) היעדר הניקוד אינו אקט חתרני, לשיטתי, אלא צעד חברתי-שיוויוני. הואיל ובחינה סטטיסטית מהירה תגלה שרוב האוכלוסיה אינה מסוגלת לנקד שיר בצורה מושלמת, שירה מנוקדת מרתיעה את רוב האוכלוסיה מלכתוב או מלפרסם.
    3) הגיעה לאזניי שמועה, לפיה המשוררת הנפלאה רחל חלפי הכריזה, בעקבות דברים שלי בנושא, שגם היא לא יודעת לנקד באופן מושלם. אדגיש שככל הידוע לי זוהי שמועה בלבד. לגבי עצמי, הצהרתי שיש לי אלגוריתם לניקוד והוא לתרגם את המילה לאנגלית ובחזרה – תוצאת התרגום מנוקדת.

    • ראשית, הערת פתיחה: ההערה שלי התייחסה רק להחלטה שלך לציין את העובדה שאין ניקוד בשירים באנגלית כעובדה מפתיעה, ולא לדיון הניקוד/אין-ניקוד כשלעצמו. אבל אם כבר נכנסת אליו, אגיב לעניין.

      1. הניקוד (והאקצנטים) היו קיימים הרבה לפני מעבדי התמלילים (למעשה אני חושד שגם בני ציפר היה קיים לפני מעבדי התמלילים, ואולי אף לא הקליד את הטקסט הזה בגרסתו הראשונה אלא כתב אותו במכונת כתיבה). הבחירה איך לקודד את האותיות אינה קשורה בהכרח לשימוש בסימנים, ונובעת רק מהעובדה שבעברית יכול כל סימן ניקוד לבוא בכל אות (כמעט).
      2-3. אני ממש לא חושב שהדרישה לניקוד מונעת מהאוכלוסייה לכתוב (רוב המשוררים שאני מכיר כותבים את שיריהם בגרסה הראשונה ללא ניקוד) או לפרסם. נהפוך הוא, בכמעט כל כתבי-העת עושים שירות למשורר ומנקדים את השירים עבורו (ברוב המקרים מבקשים שהשיר יישלח למערכת "מנוקד חלקית", כלומר שמלים שאפשר לשגות בהם ינוקדו). אני אישית לא יודע לנקד באורח מושלם, ובדרך כלל שולח שירים שלי לפרסום לא-מנוקדים או מנוקדים חלקית, ומעולם לא נתקלתי בסירוב לפרסם על רקע זה. אגב, אפשר לנקד ברמה סבירה פלוס כל שיר באמצעות מילון עברי-עברי וקצת סבלנות, וזה באמת לא מעבר להישג ידו של אף אחד.

      • רונן,

        כל מה שאמרת נכון. יחד עם זאת, כפי שציינת קיימת בעיה לנקד. זהו מכשול העומד בפני הכותבים ומצריך מהם מאמץ טכני נוסף שאינו הכרחי ליצירה. אתה מסוגל להתמודד עם המכשול וזכית לכך שאחרים יעשו עבורך חלק מן העבודה, אבל אתה בחרת במסלול מסוים שלא כולם בוחרים בו.

        זאת ועוד, עצם קיום המכשול מרתיע אנשים מלפרסם או בכלל מלהתעסק בתחום. מדוע? ואם השירה האנגלית מסתדרת עם מלים של העולם "הרגיל", מדוע השירה העברית מנסה להתבדל?

        יתר-על-כן, אתה מודה שניקוד חלקי הוא מספק על-מנת שיבינו מה כתוב, אז לשם מה יש צורך בניקוד מלא? מה ההבדל בין שירה לבין פרוזה בתחום הזה? האם המילים בפרוזה חשובות פחות?

        • העלית הרבה נקודות מעניינות, שיש לי הרבה מה להגיד עליהן, אבל אין לי המון זמן. מה דעתך שאעלה מחר או מחרתיים פוסט על ניקוד בבלוג שלי ונוכל להמשיך לדון בעניין שם? (חלופין, אם זה לא מתאים לך, אני בהחלט יכול גם לענות כאן)

          • אל-נא תסבול מעודף נימוס. פבלש-נא פוסט בזמנך החופשי. תודה.

          • מירי פליישר

            תודה צאלה
            חת"כת היסטוריה של האמנות עשית לי כאן.
            לשמוע את קולה של גרטרוד שטיין .
            החזרה והפרוק שלה של השיר עושים את זה לא צריך מנגינה.
            אומרים עליה שכשראתה את הציור שפיקאסו צייר אותה אמרה: אבל זה לא דומה לי בכלל ופיקאסו ענה:את עוד תהיי. וכך היה.

          • מירי,
            תודה רבה. קולה של סטיין הוא מחולל-מנגינות בלתי-נלאה.

    • בקשר לרחל חלפי, הריני לאשר את השמועה. יש לי תיעוד לעניין, אם יש צורך בכך.

  8. על השירה והניקוד. אשמח לשמוע את דעתך.

השאר תגובה ל מרטין ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לצאלה כץ